דוביד, מדריכנו האהוב...

אלי שלום רב

לעניות דעתי ודעת רבים מחברי למחזור י"ד (וככל הנראה גם בני מחזורים אחרים) לדוביד יש  מקום מרכזי בעיצוב החינוך בבית-הספר. גישתו הייחודית ואופן שליחותו הפדגוגית והאנושית ראויות לתיעוד מקצועי ושימור לדורות הבאים. דוביד היה  מדריך שכבתי משכמו ומעלה כפי שאומרים במקומותינו ומחנך יוצא דופן ברגישיתו ובתבונתו, כמו במסירותו ומחוייבותו לחניכיו

אני גאה להעביר אליך את הטכסט בבחינת המועט המעיד על המרובה

ואנא תן את כל הקרדיט לדוביד מגיע לו

בברכה אופיר.

השיר הוקרא ע"י אופיר שוהם מחזור י"ד

בפני קהל בוגרים ותלמידי בית הספר

במפגש 14/11/10 בו נוכח גם המדריך דוד לוי.

דוביד, מדריכנו האהוב...

...עדיין מדריך, רועה וחונך למופת

ממרום גבורותיו, רעמת תבונתו

ממשיל, מספר ובחן הוא שופט

את הקדטים בדימוס... צאן מרעיתו...

 

ראייתו צלולה, חדה תרתי-משמע

בסגי-נהור ובקריצה פוסק משנתו

מלח הארץ בעצתו, ידען בנשמה

אליבא ד'בית הלל מרביץ תורתו...

 

פלמ"חניק, שלמען הכלל עשה,

רחק מבצע, מנשך וממלקוח לביתו

ירושלמי ברמ"ח וגלילי בשס"ה

אוהב בניו וחוסך במודע שבטו...

 

איש רעים להתרועע, בר-לבב

רגיש ורגשן בכל נימי אבהותו

גם חרש עץ ואומן בעל ידי זהב –

דוביד מדריכנו האהוב ואנחנו שירתו!

 

אופיר שהם, בשם מחזור י"ד, בוגרי 1969

 [בביקור 'שיגרתי' עם דייויד ברמן,

מיקי גוטשלק-גנור ואבי שפיר]

29 בינואר 2009

מדריך לחיים טובים - מאת אברהם (מוסלי) אשור

שלום לכולםלפני שנה הכנו סרט קצר על מוסלי, לקראת יום הולדתוה-65.

אני מניח שחלקכם כבר זכה לצפות בסרט זה. הסרט מציג בקצרה את תפיסתעולמו של מוסלי (שאתם בוודאי מודעים לה).

לאור תגובות רבות שקיבלנו החלטנו להעלותאת הסרט לאינטרנט, על מנת שאנשים רבים, מחוץ למעגל החברים והמשפחה (שמונה גם כךמאות אנשים ...) יוכלו להחשף לתפיסת עולם נהדרת זו.

 להלן הקישור: https://youtu.be/G8_sGhVek_I

 

גילוי הצוללת "דקר"- נצחונו של ההיקש הלוגי

גילוי הצוללת "דקר"- נצחונו של ההיקש הלוגי

על פי ספרו של דייוויד ו' ג'ורדן "דממה במצולות-הצוללת דקר ההיעלמות החיפוש והאיתור".

הוצאת "מטר" 2010

"Never Forgotten: The Search for and discovery of Israel's Lost Submarine DAKAR"

By DAVID W. JURDAN

"אני נאלץ לדווח באכזבה..."

כך פותח סר רובין וויליאמס את סיכום "התסקיר הפורנזי" שלו לגבי טביעת הצוללת "דקר".

סר רובין, מומחה לחקירת תאונות ימיות זכה לתואר האצולה הבריטי בשל הצטיינותו במחקר שרידים תת-ימיים, מקצוע מוערך באיים הבריטיים.

שני המשפטים הבאים בתסקיר פותחים במלה "לא":

"לא הצליח התסקיר לספק ראייה פסקנית..."

"לא ניתן לקבוע שום מסקנה מוצקה..."

מכאן ואילך ממשיך סר רובין בסדרת השערות מבוססות הסתברות, לגבי נסיבות טביעתה של הצוללת "דקר".

הדוח הקצר הזה מסכם בדיקה מדוקדקת של שרידי הצוללת דקר שנחה בעומק 3 ק"מ בעומק הים התיכון, על הנתיב המוביל הישר לנמל חיפה ובמרכזו של הקטע שבין כרתים לקפריסין (29 מעלות מזרח 34 מעלות צפון לערך).

הבדיקה שנערכה בימים 9 עד 11 אוקטובר שנת 2000  אישרה פרט שולי לכאורה, אולם מרכזי להסבר אי מציאת הצוללת בשלושת העשורים שקדמו לכך: מכסה כלוב מצוף החרום הכתום היה פתוח, ריק ולא נמצאה בו גלגלת  הכבל ושאריות כבל המצוף.

כשנה לאחר העלמות הדקר נמצא מצוף החרום הכתום על חוף רצועת עזה ליד חאן יונס. קטע כבל קצר עם שבר טרי ואי הופעתו של קו מים המעיד על ציפה ממושכת או בעלי חיים הזקוקים לאור שמש הביאו למסקנה שעד ימים אחדים בלבד לפני מציאתו היה המצוף מחובר לגוף הצוללת . שלמותו וניקיונו היחסי הביאו למסקנה שהצוללת טבועה במים בעומק מכסימלי של כ- 500 מטר ומתחת לעומק הפוטוסינטזה של כמאה מטרים. חשיבה זו הביאה לחיפושים על מדפי היבשת בחופי מצרים ויוון. הציוד המתאים לחיפושים אלו היה זמין מתחילת שנות השמונים עת החלו מבצעי החיפוש העקרים שנמשכו בארבעה עונות עד ראשית שנות התשעים.

כשלון המאמצים הללו גרמו לזניחת מבצעי החיפוש של חילות הים הישראלי והאמריקאי ופנייה לחברת "נאוטיקוס" שהתמחתה בחיפושים מסחריים במים עמוקים.

החברה הצליחה לגלות בשנת 1993 את שרידי צוללת המשא היפנית "מומי" (I-52 ) שהובילה ביוני שנת   1944 שני טונות של זהב ומאות טונות של מתכות נדירות נוספות מסינגפור הכבושה בידי היפנים. הצוללת עקפה את אפריקה במסע ארוך אל הרייך השלישי שציפה לה בכיליון עיניים בנמלי צרפת הכבושה.

האמריקאים שפיצחו את הצופן היפני והגרמני ארבו לצוללת באוקיינוס האטלנטי והטייס ג'סי טיילור הטיל ממטוס ה"אוונג'ר" שלו את הטורפדו שהטביע את הצוללת.

דייוויד ג'ורדן, מייסד חברת "נאוטיקוס" והמנכ"ל שלה הגיע עם שותפו טום דטווילר לארץ על פי הזמנת חיל הים וביצע עם צוות מומחים ישראלי תהליך מיון ובירור עובדות וגיבוש הסתברויות שבסופו התקבלה המלצה לחפש את הצוללת דקר על מסלול ההפלגה המקורי, נתיב שבו עומק המים מגיע לשלושה קילומטר.

התהליך המחשבתי המרתק שבו הגיע הצוות בהנהגתו של תא"ל גדעון רז מחיל הים הישראלי הינו דוגמא קלסית לכוחה של חשיבה יצירתית ושימוש בטכניקות הסתברותיות לקבלת החלטות בתנאי אי ודאות קשה.

יתרונם של ג'ורדן וסגנו טום דטווילר היה בהיותם משוחררים מכל דעה מוקדמת ומחויבות לתפיסה מסוימת.

במשך כשבועיים הם למדו את כל החומר שנצבר בעבר ושמעו דעות מומחים.

הם חילקו את שאלות המידע לארבע קטגוריות:

1)      שאלות שהתשובות להם ידועות.

2)      שאלות שהתשובות להם טמונות בתוך הררי החומר הכתוב.

3)      שאלות שאין להם תשובה.

4)      שאלות שיש להם תשובה אבל היא לא נמצאת בפורום ובמסמכים. דוגמא לכך הייתה שאלת השידורים המקוטעים והלא מזוהים שנקלטו בקפריסין בימים שלאחר מועד הפסקת שידורי הצוללת.

 

פתיחות הצוות לאפשרויות רבות הביאה להתפטרותו של ד"ר גיתאי מומחה הביולוגיה הימית, מהצוות.

ג'ורדן שכנע את הצוות לעסוק גם במקרים בלתי סבירים לדעתם בנימוק הבא:

למעשה, העלמות הצוללת קשורה באירוע בלתי סביר בעליל, שכן יש להניח שלכל מקרה סביר הייתה לצוות הצוללת פעולת חירום מתורגלת שהייתה מונעת אסון. יש להניח על כן שהאירוע קשור באירוע אחד או צירוף של מספר אירועים בלתי סבירים שעליהם לא הצליח הצוות להתגבר.

הנימוק הזה שיחרר את בקבוצה מקיבעונות וגרם לנכונות לבחון כל תרחיש.

הם פתחו בתהליך בניית "עץ אפשרויות" מהנקודה הידועה האחרונה של מיקום הצוללת.

לאחר שמנו את כל האפשרויות שעלו על דעתם חילקו אותם לקטגוריות על פי התוצאות שהם הניבו.

לשם כך לקחו כל תרחיש בתורו והמשיכו לפתח אותו הלאה בהנחה שהאירוע הזה, תהייה סבירותו אשר תהייה, תוליד תולדה כל שהיא מתקבלת על הדעת. כך נוצרה סידרה חדשה של תוצאות.

הם רשמו את כל הענפים המשתרגים על נייר גדול, כך שכולם רואים את התפתחות "עץ ההחלטות".

אחת השאלות המטרידות הייתה קשורה להופעת מצוף החרום של הצוללת בחוף חאן יונס. ניסוי מוקדם של הטלת מצופים לאורך המסלול הישיר של הצוללת לחיפה הראה שלאחר כמה עשרות ימים באזור קפריסין הם מגיעים לחוף רצועת עזה. עובדה זו שחררה את האנשים לשקילת אפשרויות שלא נשקלו בעבר ובעיקר את אופציית המים העמוקים שנשללה עקב הופעת המצוף.

הצוות השכיל להגיע למסקנות לוגיות שעמדו בניגוד לתחושות אינטואיטיביות ועמדות שנחקקו בעבר כאמיתות מוחלטות.

הסתברות של הימצאות במסלול הישיר הביתה קיבלה סיכוי של 70% לעומת כל האפשרויות האחרות שבעבר נחשבו כוודאיות.

עם זאת- גילויה של הצוללת שנתיים לאחר מכן במסלול החיפוש האחרון, ביום האחרון שהוקצה לחיפושים, הינו נס של ממש. אי הצלחה נוספת נמנעה ממש ברגע האחרון, ואת זה לא ניתן להסביר באופן לוגי.

 

 

הלכידה הראשונה של סירת מחבלים

הלכידה הראשונה של  סירת מחבלים

 על ידי טרפדת חיל הים (1969)

שנת 1969 הייתה שנה שבה סבלה העיר חיפה בצורה יוצאת דופן מפיגועים חבלניים שעיקרם היו הנחת חומרי חבלה בכניסות של בנייני מגורים.  

הביטחון השוטף ומניעת החדירה בים הוטל  באותה תקופה בעיקר על פלגה 914 בפיקודו של רס"ן מיכה לצור (לצרוס) שמנתה 3 ספינות (ט-203, ט-204, ט-206) ומקום עגינתן הקבוע- נמל אשדוד.

ספינת הטורפדו (סט"ר) מנתה כ-15 אנשי צוות והייתה מצוידת בתותח 40 מ"מ בירכתיים, תותח 20 מ"מ בחרטום ושני מקלעי 0.5 משני צידי הגשר. מהירות השיוט הייתה- 27 קשר.

הערכת המצב הייתה שמקור החדירות הוא מלבנון. ספינות הפלגה, סופחו בסבב למשך שבוע עד 10 ימים לבסיס חיפה. הספינה,  הפכה להיות מקום המגורים ובכך נוצר גיבוש והווי מאוד מיוחדים. מידי לילה ערכה אותה ספינה סיורים בגבול הצפון במטרה למנוע חדירה של ספינות מחבלים. היחידה הייתה ברמה מבצעית גבוהה, הצוותים והמפקדים מאומנים היטב וחדורי שאיפה ונחישות להיות הראשונים בלכידת ספינת מחבלים שתביא להפסקת הפיגועים הצפון ובחיפה.

מכיוון שהספינה ט-204 הייתה בשיפוץ יצא צוותה, בפיקודו של סרן דוד ניצן (ונציה) לסדרת הסיורים על הספינה ט-203. בכול ערב משעת היציאה לסיור מנמל חיפה, עד לחצות בוצעו תרגולים שונים שהגבירו את המיומנות והמוכנות, ושמרו על ערנות ודריכות. מחצות עד הבוקר חולק הצוות למשמרות.

באותה תקופה לא הייתה תורת סיור מסודרת, לא היו הנחיות על מסלול הסיור, נושא חקר הביצועים עדיין לא הבשיל כך שמפקד הספינה היה בעל החלטה הבלעדי על אופן ביצוע הסיור, מהירות, שטח כיסוי, טווח מהחוף, עצירות, עגינות וכולה. כך לדוגמא יכול היה מפקד הספינה להחליט על שיוט במרחק של 12 מיל מהחוף או לבצע גירוד חוף במרחק קטן ממנו. בשום אופן לא היה ניתן להתחקות, ללמוד ולצפות היכן תשייט הספינה בזמן נתון, הכול היה אקראי לחלוטין, לא מתוכנן מראש ובלתי נצפה.

היו גם מקרים בהם בוצע מרדף במהירות מכסימלית של כ-38 קשר אחרי מטרות שלבסוף התבררו כלהקות ציפורים.

באחד הסיורים, קיבל  מפקד הספינה החלטה על ביצוע מארב. מעט לאחר חצות התקרבה הספינה למרחק קטן מאוד מצוק ראש הנקרה והטילה עוגן במפרצון הקטן שהיה מספיק עמוק לעגינה. המנועים דוממו והצוות נכנס למשטר של משמרות. המחשבה הייתה שבאם תחדור ספינת מחבלים מהצפון יקשה עליה להבחין בספינה המסיירת, היא תמשיך בהפלגת ובכך יושג גורם ההפתעה.

לפתע נצנצה נקודה בהירה על מסך המכ"ם. נקודה המתקדמת מתחום לבנון לכיוון דרום, סמוך מאד לחוף, במהירות הקרובה ל 30 קשר.  מכ"ם החוף בראש הנקרה דיווח גם הוא על מטרה שנעה מצפון לדרום, כך שהפעם, יותר מהפעמים הקודמות הייתה סבירות גבוהה למשהו אמיתי. המתח, הדריכות והנחישות של אנשי הצוות גברו מתוך צפייה לבאות.

היה ברור שהמטרה איננה מבחינה בספינה המסיירת (ט-204) ועל כן היא המשיכה בהפלגתה לכיוון דרום לעבר היעד. לאחר לכידת הספינה התברר דפוס הפעולה.

חומרי החבלה היו מוכנסים למיכלים אטומים למים ומובלים על ידי סירות מהירות מלבנון לנקודה בים מול העיר עכו. שם המיכל היה נקשר למצוף ומשולשל לתוך המים. הסירה המהירה הייתה חוזרת ללבנון ואז הייתה מועברת תשדורת רדיו לדייגים בעכו שהיו יוצאים להפלגה תמימה ואוספים את חומרי החבלה. חומרי החבלה היו מועברים לחוליות בארץ שהיו מטמינות אותם בבתים בחיפה ובכך מייצרים את הפיגוע.

כול זמן שספינת המטרה לא חצתה את הגבול נשמר שקט מוחלט בספינה ט-203, מנועים מדוממים בהמתנה לרגע המתאים לצאת מהמארב להסתער וללכוד. כאשר המטרה הבלתי מזוהה חצתה את הגבול וחדרה מרחק של כמייל לכיוון דרום נתן מפקד הספינה את הפקודה להניע מנועים, להרים עוגן ולהפליג במהירות לעבר הספינה החודרת. הצוות, שהיה מתורגל ומקצועי מאד ביצע את הפעולות במהירות רבה עוד לפני שהמטרה יכלה להגיב ולברוח.

התפתח מרדף, תוך ירי, כאשר המטרה מנצלת את מהירותה הגבוהה וכושר התמרון להפלגה בעקלתון וביצוע פניות חדות ומהירות על מנת לחמוק מספינת הטורפדו. היה חשש כבד שהמטרה תצליח לחמוק צפונה אך מפקד הספינה היה נחוש במיצוי המרדף גם אם יהיה צורך לחדור לתחום לבנון. תוך כדי המרדף ספינת המטרה נפגעה ונעצרה. באלומת הזרקור היה ניתן להבחין ב-4 אנשי צוות המרימים ידיהם לכניעה. הם הועלו מיד לספינת הטורפדו.

לא היה ספק בזהותם של הלכודים הם פשוט נשאו תעודות מזהות של ארגון הפת"ח. זו הייתה הפעם הראשונה שספינת חיל הים לוכדת ספינת מחבלים ופעם ראשונה שנראו תעודות מסוג זה. אחד מאנשי הצוות שהיה דובר ערבית התנדב לתחקר את המחבלים ובהתלהבותו היה קרוב מאוד לשימוש באלימות פיזית. מפקד הספינה פקד בצורה נחרצת וחד משמעית שתפקידנו הוא להביאם לגורמים המוסמכים שידעו להוציא מהם את כול המידע הנדרש על השיטה, דרך הפעולה, הסייענים המפעילים ועוד. המחבלים נקשרו וספינתם נגררה לנמל חיפה.

מי שהיה בזמנו מפקד מחוז הצפון במשטרה, ניצב מרדכי רון, הסיע את מפקד הספינה, דוד ניצן (ונציה) במכוניתו וקיבל בסיפוק רב דיווח ראשוני על הלכידה המוצלחת ועל עצם העובדה שהמחבלים הובאו חיים ואז אמר: "הם יזמרו, ועוד איך הם יזמרו, כמו זמירים הם יזמרו." וכך היה הם סיפרו על דרך הפעולה, על החוליות השונות, על הסייענים והמפעילים.

בעקבות לכידתם ובעקבות "זמירותיהם" הצליחו כוחות הביטחון לשים את ידם על רשת ענפה ורחבה של מחבלים שחלקם היו מתוך ערביי ישראל וחלק גדול נוסף ביהודה ושומרון.

חיסול הרשת הביא שקט לתושבי חיפה והצפון- סידרת הפיגועים הזו חוסלה.

ובזאת זכה חיל הים ופלגת הסט"רים לרשום הישג מרשים וראשוני במלחמה בטרור.

אל"מ דוד ונציה-ניצן (דריו) 2013

 

הערה: גב' ליאת לרר נתבקשה לבדוק את  המועד המדויק של האירוע והינה תשובתה.

חג שמח לכולם,  האירוע קיים ברישומים שלי   הוא מתוארך לליל 4-3 נובמבר  1969.

אם תרצו נוסח מלא של האירוע  נא הודיעוני.

שוב חג שמח,

ליאת.

 

מלחמת יום הכיפורים 1973

צביקה נחשון - ספטמבר 2013


כל הניזכר כאן,לקוח מתוך זכרוני שלי ,לאותם מאורעות וימים במהלך מלחמת יום הכיפורים,1973.

אגד צליחה חיל ההנדסה, גדוד צמ"ה 630, סירות הגרר,בסיס הקישון.

יום הכיפורים 1973,שבת,לפני הצהריים ,תנועת מסוקים מנמיכי טוס לכיוון חיפה,ביום זה הפתיעה במיוחד.

ומכייון שכך, האזנתי לערוצי הרדיו בעיקר בשפה האנגלית .לא הייה ספק בהודעת שידורי ה BBC ,שמלחמה מתחוללת באיזורינו.

צוו גיוס החרום,לא איחר לבוא,ובשעת ערב מוקדמת ניפרדתי מאבי ואימי,שהיתגוררו בקרבת מקום,ומאישתי הטרייה שזה עתה מלאו לנו ארבעה חודשים ליום נישואינו.

אבי המנוח נפרד ממני בחיבוק,כאשר הוא נושק לי ודוחף שטר הרצל בן מאה שקל,לכיס חולצתי.

אבי ,הייה מעודכן באשר לתפקידי בשירות המילואים,ובנוסף ידעתי אותו, שבעת מלחמה ו או חציית התעלה-אני אמור להיות שם,בצוות בוני הגשר,כמפעיל סירת גרר,בגדוד 630-הנדסה ימית-אגד צליחה.

רוב אנשי המילואים שהרכיבו את פלוגת הצמ"ה-סירות הגרר,היו יוצאי חיל הים בעבר,שהועברו לתפקיד זה,בעקבות "הכשרתם" ,וניסיונם הימי.

בעת שירותי הצבאי,שירתתי כאלחוטן- צפן בשייטת הצוללות והוצבתי בצוללת לויתן,תחת פיקודו של רס"ן יומי –מיכאל ברקאי,לימים אלוף ומפקד חיל הים.

בהמשך השירות עברתי לשרת כנגד חדר האלחוט, באח"י חרב,אחת מ 5 ספינות הטילים שנימלטו משרבורג.

הפיקוד על הסטיל הועבר לידיו האמונות של גבע-גרבר חיים,מניצולי המשחתת אילת ,וסגנו,שמיר- סירצקי יצחק-הידוע יותר בכינויו - ג'ינגי,שלראשונה פגשתיו בעת ששימש כמפקד יחידת החזירים בשייטת – 13,בעת פעילויות מבצעיות ארוכות ימים ולילות במימיו העמוקים של הים התיכון.

את ג'ינג'י' מפקדי לשעבר,אפגוש בשלב מאוחר יותר בעיר הנמל פנארה הממוקמת בגדות האגם המר הגדול.

שיירת האוטובוסים,יצאה סוף סוף לאחר ימי היתארגנות ארוכים בבסיס הקישון,לכיוון רפידים.

זכורני שהיו שם,צוותים של הדוברות,סירות החמרן, ורוב אנשי הצמה מגדוד 605 ,וגדוד המילואים 630.

משך תקופת שירות המילואים עד פרוץ המלחמה ערך כשנה אחת בלבד,מיום חזרתי לארץ,במחצית 1972,לאחר תקופת העדרות של כשנה וחצי,בשירות אבטחת מיכליות הנפט בקוו אילת פרס-אירן, של היום,שבגינה הועברתי כאמור מחיל הים לחיל ההנדסה,שקלט אז כאמור כוח אדם בעל רקע ימי,שבעיקרו הורכב מיוצאי יחידות חיל הים.

את חלקם הכרתי מימי שירות המילואים,שנערכו בשפך הקישון,באימוני שיוט ,גרירה ,היתקשרויות,יציאה לים הפתוח,ודחיפת חלקי דוברות ,הבנויות מחלקי קוביות –"פנטונים",שניראה כי נירכשו מעודפי הצבא האמריקאי.

זכור לי שרוב חיילי גדוד הסדיר,עסקו במילוי הפנטונים בפוליאוריטן מוקצף,כדי להשיג ציפה מקסימאלית בעת הנחתם במיים.

כמו כן,זכור לי הייטב קבלן מישנה –בשם שוורצמן במפרץ חיפה,שעסק בהרכבת תאי מיגון למפעיל, ובמיתקון מנועים חיצוניים "שוטל",שהיו מורכבים על משטח בצורת משולש,שהייה מורכב בצידי הפנטונים.

עם הגעתינו לרפידים,מצאנו את ציוד הגישור במחסני החירום,וכמו כן את סירות הגרר שהחלנו בזיוודם לקראת תזוזה לכיוון התעלה.

חוסר הוודאות והשמועות ,היוו מקום לדאגות רבות על העתיד לבוא.

קצינים ובעלי תפקידים היתרוצצו בשטח,וכל ניסיון לדלות פרטים על הנעשה,העצימו את הניסתר על הניגלה.

האַנְדְּרָלָמוּסְיָה,או בלשון העם-הברדק,הייה רב,אנשים היתרוצצו הלוך ושוב לשום מקום מאיין מקום.

מפקד המחלקה שלנו הייה סגן ניר פלטיאל,קצין הנדסה,שהיתמנה לתפקיד מ"מ פלוגת צמ"ה,אותו הכרנו עוד מתקופת האימונים בשירות המילואים.

פלטיאל,ובקיצור פלטי-הגיע למלחמה היישר משגרירות ישראל בהונג קונג,בה שימש כקצין הביטחון של השגרירות.

הכנו ארבע סירות,ובכל סירה היסתדרו הצוותים,שכאמור הכרנו משירות המילואים המשותף.

בצוות הסירה שלי ,היו חיים גולן,ששכל את גיסו הנעדר באסון המשחתת אילת,גלאובר זאב,שכונה בשל זקיפות קומתו בשם "גוליבר",בעל אות העוז מהתקרית בכינרת-באוגוסט 1966,עת שירת בחיל הים ,שעצם היותו נוכח במימי הכנרת –הייה לסוד גדול של אותם הימים,וכן ברוך ארז-אלטשולר,איש ים ותיק,ששירת בחיל הים ובצי הסוחר,ארז נפטר לפני שנים ממחלה ממארת.

גלאובר הגיע למלחמה מוכן עם "ציודו האישי"-שק יוטה נפוח וכבד,שבדרך כלל שימש למילוי חול ולהגנה מפני רסיסים וכו.הפעם השק הכיל מכל טוב,בהתאם להבנתו של ידידינו גוליבר.

בציר העכביש,בעת הזחילה לכיוון התעלה,בעת ליווי גשר הגלילים-"שטרונגול",כך כונה הגשר ברשת הקשר,נפצע גלאובר ,בהפצצת כינון ישיר מהחוה הסינית,נחבש על ידי ופונה לתאג''ד הקרוב-על כך בהמשך.

גלאובר סיים את תפקידו מוקדם מאשר ציפה,אך הציוד שהשאיר בסירה בשק הכבד, עזר מאוד בהמשך, ולמעשה הציל את חיינו ,שלי ושל פלטי!.

בתוך השק בנוסף לערימת השקים המקופלים,היו חוטי קשירה ,כלי עבודה ברגים ואומים.

ניראה הייה שגלאובר ,בעל ניסיון מלחמתי מוכח,חזה את הנולד וידע שאיין על מי לסמוך,ולכן הגיע הבחור מצויד כהלכה לימי הקרב העתידים לבוא.

סנדלי ענק לרגליו,מאחר ובמסני הימ"ח הצהליים,לא נמצאו נעליים למידות כפות רגליו הענקיות,לא השאירו ספק שהאיש ניראה כרובינסון קרוזו משלנו.

אותם שקי חול,היוו את ההגנה היחידה סביב הגומה שנחפרה באצבעות כפות ידינו, של מפקדי המ"מ פלטי ואנוכי,על קצה תלולית גבעת החול ,זכר לקוו ברלב הידוע,למרגלות גדות התעלה.

גומחה זו הייתה בהמשך ,"בסיס היציאה" להיתגלגלות במורד המידרון של תלולית העפר,שהביאה אותנו היישר לסירת הגרר שניקשרה לשאריות מזח קטנטן מבטון ,שאת ריצפתו פילח פגז עתיר חנ"מ.

שקים אלו שהושארו בסירה על ידי גוליבר הפצוע שפונה,ספגו את מרבית הרסיסים של טונות הפגזים מכל הסוגים והמינים,שהיתעופפו לכל עבר,בחצר המוות, שהיו מנת חלקינו במשך ימי המלחמה ועד להסכם הפסקת האש.

שעות רבות בוזבזו בניסיון לגייס משאיות תואמות, להעמסת ארבעת סירות הגרר ,וכל זאת כדי שנוכל לנוע לכיוון התעלה.

המשאיות המיוחלות הגיעו,והחלנו להעמיס את הסירות על משטח משא משאיות ה"ליילנד".

לאחר פעולות הקשירה והכיסוי ברשת ההסוואה,ממש לפני היציאה מבסיס מחסני החירום , הגיע הוראה מאן שהו, שייש לפרוק מיד את הסירות מהמשאיות לטובת דחיפת תחמושת לקוו חזית התעלה.

ארבעת סירות הגרר הורדו חזרה לקרקע בכבוד הראוי, ציודינו האישי וכל שאר כלי העבודה נישארו בסירות.

שעות רבות עברו,הדיי היתפוצצויות עמומות,והבזקי אלומות אש ברדת החשיכה,נורי תאורה שהאירו את השמיים בצבע צהוב מוכר,לא הותירו ספק על המיתחולל לא רחוק מאיתנו.

למען האמת,הם הגבירו את הפחד שלא ניראה, אך הורגש הייטב בזיעה הקרה שזלגה בעיקר באיזור הגב.

בעת "טיולי" שטח רגליים שערכנו,תוך כדי הצצה למחסני החירום,ניצפו משאיות ענק מתוצרת רוסית,KRAZ,שנילקחו שלל במלחמת ששת הימים.

כבל פלדה שהייה כרוך על תוף כננת ,המורכבת על הפגוש הקידמי בכל משאית ,לא הותירה ספק,שניתן יהא להישתמש במשאיות אלו להובלת הסירות ולהורדתם למיים ללא עזרת מנוף.

זכורני שאבי הרעיון הייה גלאובר –הרובינסון קרוזו שלנו,יחד עם שאר מביניי עניין מקצוענים,שהיוו את הגרעין של פלוגת מפעילי סירות הגרר.

כבל הפלדה הכרוך על תוף כננת הגלילה במרכז הפגוש הקידמי של משאית ה קראז,להלן ה"פטנט" ,איפשר להוריד את סירת הגרר לתוך המיים,ללא כל סיוע של מנוף ו או כלי הרמה.

כאשר הכבל נימתח וננעל ביין ה"פליקן" –תפס הגרירה,הקבוע בראש חרטום הסירה ותוף הכננת,קיבע מחד את הסירה לגב המשאית,ומאידך שימש ככבל אחיזה בעת הצבת המשאית על מידרון התלולית שנשקה לקוו המיים.

הכבל חתך את תא הנהג,וחרץ בקע בגג המתכת של תא הנהג.הייה חשש שיהיו לנו "צרות" מינהליות עכב הנזק שניגרם לגג הפלדה של תא המשאית.

ההורדה למיים היתבצעה על ידי שיחרור הכננת על ידי המפעיל שנמצא בתוך הסירה.

בעת ההורדה למיים,משיכה בחבל שהייה קשור ל"פליקן" בראש הסירה,פערה את לוע ה"פליקן",שיחררה את כבל הפלדה,וכך כתוצאה ממשקל הסירה שישבה על גב שלדת המשאית גלשה לה הסירה בבת אחת לתוך מימיו הזורמים של תעלת סואץ.

הזוית החדה של תלולית העפר,הגבירה את תאוצת הסירה הכבדה שהחלה בגלישה חסרת שליטה,היישר לתוך המיים הזורמים בשלווה,והחדירה את ירכתי הסירה עמוק לתוך המיים,תוך יצירת גלי קצף רב ובועות איין ספור.

כושר הציפה הראוי לציון של סירת הגרר,ומשקלה הכולל,הניחו אותה באחת על קוו המיים,כאשר המיים שחדרו פנימה מאיזור ירכתי הסירה ,שטפו את כל השיפוליים ,והסירו את אבק החול שדבק בסירה בעת הדהירה לקוו התעלה,עד למנוחתם הסופית.

הסירה דמתה לסוס שהיזדקר לפתע ,השמיע אנקת צהלה,וצנח חזרה על רגליו המבוססות על אדמת מקום מרבצו.

משאבת היד שהייתה מותקנת קבע בירכתי הסירה ,שאבה את "מיי השטיפה" המלוחים שחדרו פנימה בעת ההורדה,חזרה אל מימי התעלה,והגבירו את כושר ציפתה של הסירה במיים.

זכור לי שמנופים מתנייעים מסוג "אוסטין",שנירכשו במיוחד לצורך העמסה ופריקה של הפנטונים,כשלו,ורובם יצאו מכלל שימוש כתוצאה משבר בבסיס צריח ההרמה.

לקראת ביין ערביים,הגיעה שדר ,וניתנה הוראה לצאת לדרך.החלנו לנוע לכיוון מערב,שיירה של ארבע סירות גרר,שכללה את מפקדינו ניר פלטיאל וכל צוות מפעילי סירות הגרר שכללה את הנהגים האמיצים של משאיות הקראז'.

בתא הנהג בנוסף לנהג,הייה מקום לעוד שני אנשי צוות,ואיש צוות אחד נוסף, מצא את מקומו בתוככי הסירה הרכונה על גבי המשאית.

כעבור שעות מספר,היתקבלה החלטה לחניית ליילה.חיפשנו מקום להיסתתר בו ,ירדנו מהכביש הראשי לכיוון וואדי שניראה בטוח לחניית הליילה.

מיד נערכנו לעמדות קפה,חלק מהצוות פרש לשינת הלייל,וחלק נערך לשמירה על השיירה המכובדת.

נוריי התאורה הרבים,הבזקים והדיי ההיתפוצצויות בשמי מדבר סיני,לא התירו מקום לאשליות על המיתחולל קרוב אלינו.

הפחד מהלא נודע,וההיסתתרות אי שם בתוככי הוואדי,והסיפורים על קומנדו מצרי שחדר לשטחינו,עשו את שלהם.

המתח באוויר הייה רב,כל רישרוש בדממת המידבר נתן אותותיו,וכמעט שלא ניתן הייה לעצום את העיניים לשיינה ערבה.

לאחר כשעה לערך,תוך כדי לגימת הקפה המהביל מכוס הפלסטיק הצהלית התיקנית שקיבלנו בעת גיוסינו ,נישמע צרור יריות שהידהד ברעם אדיר ובליווי הד של ירי חוזר מההרים לצידי הוואדי בו חנתה שיירת ארבעת המשאיות,והעצימו את עוצמת הדי היריות.

ניסיתי לאתר את מקור הירי,ואז שמעתי את קולו של איש הצוות של אחת הסירות-זאב לוצקי,שבקע מהסירה המכוסה ברשת ההסוואה.

זינקתי מיד לעבר המשאית,היישר לתוך קידמת הסירה,מבעד לאלומת אור הפנס ,ראיתי את לוצקי שוכב על רצפת הסירה,תמ"ק העוזי שמוט על רצפת הסירה,ואצבעות ידיו,מנסות לסתום את נזילות נוזל הסולר שזלגו מבעד לחורי הקליעים שזה עתה הישתחררו לפתע מקנה התמ"ק.

אלו היו היריות הראשונות,שלמזלינו היסתימו ללא ניפגעים,פרט לנזק של אחד מארבעת מיכלי הסולר של הסירה.

לוצקי,בעת ששכב לישון על ריצפת הסירה,לא ניפרד מתמ"ק העוזי,שהייה לכלי הנשק השייך ל"מיוחסים",רוב אנשי הצוות חומשו ברובה מסוג אף.אן. ,וכדי "להילחם" בחושך ובכל הפתעה שתגיע ,החליט לוצקי לטעון את התמ"ק,לשחרר את הניצרה,וכך תוך כדי ניסיון להירדם בחיבוק התמ"ק ,ניראה כי אראה תקלת שמיעה ו או תזוזה,ששידרו מצוקה בעקבות המתח והשמועות שעשו את שלהם,לחיצה קלה על ההדק שיחררה צרור של כ 5 כדורי 9 מ"מ מלוע קנה תמ"ק העוזי,היישר לתוך מייכל הסולר שהייה מקובע בצידי פנים דופן הסירה.

השחר החל להפציע,אספנו את חפצינו,עלינו למשאיות איש איש למקומו,והחלנו לנוע לכיוון ציר העכביש,לכיוון מערבה בדרך המובילה לתעלת סואץ.הציר הייה עמוס לעייפה,כלי שיריון,טנקים ותותחים,זלדות וסמיטריילרים,משאיות עמוסות בתחמושת,משאיות הגוררות מרגמות כבדות,וכל כלי הצבא הממונעים ניראו עושים דרכם יחד איתנו לכיוון מערב.

ניראה הייה כי לאלו החיילים הירוקים "המסודרים",היו פקודות להייכן לנוע,לנו לא הייתה שום פקודה,רק להיתקדם לאן שהוא,ניראה כי רכבנו על חוש חש פרטי שהניע אותנו להתקדם אל הלא נודע.

המשכנו בתנועה על הכביש העמוס והפקוק,כאשר חלפנו על פניהם של שיירות חיילים שחנו בצידי הדרך על ציודם,ואלו האחרונים צפו בכוח החלוץ הימי....החמוש בסירות העמוסות על גבי שיירת המשאיות,החיילים שעל פניהם חלפנו,החלו להשמיע קולות עידוד ומחיאות כף,על כוח "הקומנדו" המיוחד הישראלי שזה עתה מגיע להצלת המצב.

שתי סירות גרר,על ציוותיהם,מאירוביץ,אורי רוזנצוויג,יורם אלמגור ,לוצקי זאב דני כץ,נכט עמיאל הי"ד,ועזרא יעקבי,המשיכו לכיוון התעלה,לפי הוראתו של אבי זוהר שהגיע מאן שהוא,בדהירה רכוב על ג'יפ המפקד.

"תמשיכו למטה –מחכים לכם על קוו המיים",זו הייתה הוראתו של אבי זהר ששימש אז בתפקיד סמג"ד גדוד הדוברות.

ככל שהיתקדמנו עמוק יותר לכיוון מערב גדות התעלה,המצב ניראה חמור יותר,כמויות השיירות התקועות הייה רב מנשוא ובקושי ניתן הייה לעכוף את השיירות ולהמשיך הלאה לכיוון התעלה מהר ככל האפשר.

כשירותם של משאיות השלל הקראז' הרוסיות לנוע בצידי הכביש ולדהור על דיונות החול,הייה ממש מדהים!.

סוללת שסתומי אוויר,שהייתה ממוקמת בתא הנהג,במרחק של השטת יד הנהג להפעלה,שלטה על לחץ האוויר בצמיגי המשאית,ואיפשרו נהיגה בתוואי חולי ללא כל בעייה.עקפנו כך את כל הפקקים שניכרו בדרכינו.

אט אט,החלו להגיע בכיוון ההפוך לנו,כוחות צהל,טנקים ושאר כלי רכב שניפגעו בקוו החזית,חיילים פצועים החלו לזרום,מי ברגל ומי ברכב,לכיוון נקודת ריכוז ניפגעים-התאג"ד.

עצרנו לחניה לצידו של גשר הגלילים,נידמה לי שניתנה הוראה מאן שהוא ,שעלינו ללוות את כניסתו למיים של ה"שטרונגול" הידוע,הלא הוא הסוד הגדול שזיכה את ממציאיו בפרס ביטחון ישראל,האלוף טל יחד עם תת אלוף לסקוב,מוותיקיי חייל ההנדסה,והחייל המבוגר ביותר(בלשון המעטה), ששירת בצה"ל,הקים ופיקד על יחידת "יפתח" המטכלית,שפיתחה אמצעי לחימה וחבלה מיתקדמים,שבזכותם השיג צה"ל יתרון והרתעה משמעותים, בלחימה היום יומית מול צבאות ערב,ובפרט מול החדירות האיין סופיות של פעילות פח"ע בכל הגזרות.

ביין שלל ההמצאות של מר לסקוב הניצחי היו הקטיושות המשופרות,שכונו בשם הכינוי "זאב גדול", והזאב קטן".

ייש הגורסים שבמהלך מלחמת ההתשה,בעת אחת ממיתקפות הארטילריה המיצרית על כוחותינו,וכתגובה לירי הארטילרי הבילתי פוסק,נורו מספר "זאבים" שהיו פזורים על כני השיגור ברוב המעוזים והתעוזים בקוו ברלב, במהלך מלחמת ההתשה,אחד הזאבים שכונה בשם "זאב גדול",בעל ראש נפץ משוכלל של כ-500 ק"ג, פגע פגיעת "בול",בבונקר מיצרי בו שהה באותה עת הרמטכל המיצרי, עבדול מונעים ריאד, שנהרג בפגיעה ישירה של אחד הזאבים שנורה לעברו!.

המולת רעש של חיכוך מתכת במתכת,קולות של חריקת שרשראות,אל מול גושי גלילים הבנוים ממתכת ,שהיוו את "הנשק הסודי",להלן גשר הגלילים במלוא הדרו,מיתגלגל לו בנחת בצידיו החוליים של ציר העכביש הפקוק ,ומיתגלגל לנגד עינינו העייפות,נידחף מאחור על ידי דחפורי ענק מסוג די -9,ונגררים על ידי עשרות טנקים המחוברים לייצולי פלדה,משני צידיו בעזרת יצולי מתכת עבים,המקושרים ביניהם על ידי פינים עגולים העשויים מפלדה בקוטר עבה במיוחד,ובעזרת חומר נפץ פירוטכני,המחובר לתייל חשמלי שנישלט ממרומי צריח הטנק,ניתן לבצע ניתוק ,תוך כדי תנועה לתוך התעלה,כאשר הטנקים הגוררים שניתקו את היצול,פונים בזוית של 90 מעלות הצידה,בעת שהגשר מכוח האינרציה נע ומיתגלגל היישר קדימה,אל תוך מימיו הזורמים של תעלת סואץ.

שתי סירות גרר יועדו לתפוס מיקום משני צידיו של הגשר שיחדור למיים,ולוודא שזרימת המיים בתעלה שזרמה מכיוון צפון לדרום,ובמהירות של כ 2 קשר לשעה לערך,לא תסיט את ראש הגשר מלהגיע לקצה השני של הגדה בזוית חדירה של קו ישר דהיינו ב 90 מעלות בניצב לקוו התעלה.

שעת ערב,עובדים לאור תאורת הפנסים ,המולת אנשים ובעלי תפקידים,והנה הידוע מכולם,אל"מ לסקוב הבוגר,בכבודו ובעצמו,מלווה באנשי יחידתו הלא היא יחידת "יפתח",העוסקים במלאכת גרירת גשר הגלילים.

מספר פעמים בעת שירותי הצבאי,בעת שביקרתי את אחותי תאומתי,במפקדת קצין הנדסה ראשי ,שהיו ממוקמים בצריפי העץ בקריה בתל אביב,זכיתי לטרמפ חזרה לכיוון חיפה,במכונית הלארק הצבאית השייכת למפקדנו הנערץ אל"מ לסקוב,שהיתגורר בחיפה,ועשה את דרכו מידי יום ביומו בקו חיפה תל אביב.

אות הצוללן על דש חולצתי השמאלית,גירו את "הזקן"בשאלות על מעשי במפקדת חיל ההנדסה,...ובחייל הים בפרט,ותמיד "הדיאלוג" ניקטע לצלילי מוזיקה קלאסית שבקעה מהרדיו שהייה מורכב במכונית הלארק המהודרת.

מי יודע אם הוא זכר את החייל הצנום בעל אות הצוללן שהיתנשא בגאווה על דש חולצתו השמאלית,כאשר ניפגשנו שוב לצידו של גשר הגלילים לאחר כ 4 שנים?.

ערפל כבד כיסה את האיזור,והראות היצטמצמה ביותר, למרחק של עשרות מטרים ספורים.

פקודת משיכה ודחיפה ניתנה לכוחות הדוחפים והגוררים את גשר הגלילים,רוב הטנקים שגויסו לטובת גרירת הגשר "הצטיינו" בעובדה ,שלמעשה הם יצאו מכלל שימוש באמצעי הלחימה שלהם,ורק המנוע ומערכת הנהיגה הייתה תקינה.

"התיקשורת" ביין מפקדי הטנקים נערכה באמצעות דיגלונים ציבעוניים שנופפו בעת הישמע האות.

שיירת דוחפי וגוררי הגשר עצרה מעט,וניראה כי המתינו להיתפזרות הערפל הכבד.

ענן חול ואבק שהרימו שרשרותיו של טנק ששעט לכיוון שלנו,כמעט ולא השאירו מקום לצפייה על הנעשה.

בעודי רכון על סיפון הסירה ,מביט בנעשה אל מול גשר הגלילים, יחד עם ברוך ארז ז"ל, עוצר הטנק שזה עתה הגיע מחזית המערכה,אמבולנס צהלי הגיע אף הוא,וגופת מפקד הטנק נימשכה החוצה מביטנו של הטנק,כאשר סרבל הטנקיסטים מהווה את מנוף משיכת הגופה מחוץ לטנק.

ראשו של מפקד הטנק,הייה חצוי לשניים,וכאשר גופתו הוצאה החוצה חצי מפניו נישמטו כך תלויים על בשר עור הפנים.

ברוך ארז חדל מלהיות ארז כשמו כן הוא,והוא החל להקיא את נישמתו.

אמרתי לו-תמשיך להיסתכל ולהביט,זו רק ההתחלה!.

המולת ההכנות להמשך תזוזת גשר הגלילים לא איחרה לבוא,וניראה כי כולם מוכנים בעמדותיהם לשריקת התזוזה.

הדגלים הונפו,והגשר החל לזוז,כאשר לפתע הכל נעצר.

צוות משיכה שהייה רתום לטנקים,משך מוקדם מידי את היצול בו הם היו מחוברים לצידי הגשר,וקרע ממקומו את החלק בצורת ח,שחיבר ביין צירי הגלילים.

צוות יפתח בראשותו של אל"מ לסקוב,החלו בעבודות התיקון והחלפת המסבך שניקרע במשיכה הלא מתוכננת.

השעות החלו לנוע במהירות,וניראה כי הערפל עומד להיתפזר.

שעות הבוקר המוקדמות,עשו את שלהם ורוב אנשי הצוות פרשו למנוחת הלייל שנישאר מהיום הארוך.

המקום הבטוח ביותר שהחברה בחרו למקום מנוחתם,מתחת למשאית שהייתה גבוהה במיוחד,ובנוסף ירכתי סירת הגרר שבלטה בכ שני מטרים מאחורי המשאית,היוו מעיין "גג ביטחון" לישנים מתחת.

ניר פלטיאל,וברוך ארז נירדמו למרגלות צמיגי המשאית,כאשר החול הרך והזך משמש למיזרון וכרית.

גלאובר זאב, ואנכי שכבנו צמודים האחד לשני וניסינו להירדם לכמה שעות.

חיים גולן תפס עמדת שינה נהדרת,מתחת להגה הסירה,כאשר כיסוי הברזנט בתא הנהג משמש מחסה מהטל הרטוב,ומקרני השמש היוקדת שעומדת לעלות ,עם עלות השחר.

משום מה,לא יכולתי להירדם כלל,נהמות הדיי ההיתפוצצויות הדירו שיינה מעלי,בעוד כל החברה נירדמו לחלוטין כאשר תחתית המשאית והסירה משמשים לכיסוי והגנת הראש, והחול הרך משמש להם כמעיין חדר שיינה מרחבי ונוח.

עזבתי את החברה שנירדמו,וטיפסתי מעלה אל תוך הסירה.

ניראה כי בעת הליכתי בתוך הסירה, ניתקלתי בפח ג'ריקן שעמד בדרכי,וכתוצאה מהרעש,חיים גולן היתעורר.

ביקשתי סליחה,וחיים שאל הייכן החברה?אמרתי לו שכולם יישנים למרגלות המשאית עמוק לצידי הצמיגים.

חיים ירד מטה ,תפס את מקומי ליד גלאובר זאב,ואני תפסתי את מקומו מתחת להגה הסירה,מכוסה על ידי הברזנט שהגן מפני כמויות הטל שהחלו לטפטף אט אט,ולגלוש מטה.

הערפל החל להיתפזר אט אט ,וקרני השמש החלו צורבים מבעד לאגלי הטל.

צילצול מחריש אזניים ,מעיין צפצוף ארוך שלא ניגמר,הדומה לקול שבקע בזמנו בעת סיומם של שידורי הטלויזיה,ערימות חול שהיתפזרו לכל עבר,ורסיסי מתכת לוהטת,שאחד מהם נחת ושרט את כף ידי,העיפו אותי ממקום שכיבתי,רצתי מיד אל ירכתי הסירה שהייתה גבוהה מאוד מעל פני הקרקע,ושאלתי בקול רם מה קורה?

אף לא אחד ענה לי,שקט ודממה מוחלטת,מירכתי הסירה יכולתי לצפות בשני מכתשים בקוטר של כ 2 מטר כל אחדקרובים האחד לשני,טבעת פס לבן עוטפת את קוטרו העליון של המכתש שנוצר מהיתפוצצות פגז,מעגל סימטרי לחלוטין.

ניראה כי הייה זה פגז מרגמה,או אולי תותח ארטילרי בעל קוטר גדול במיוחד,שנורה היישר מאיזור החווה הסינית שלמרגלותיה הגענו יחד עם ליווי גשר הגלילים.

קפצתי מירכתי הסירה מטה כ 2-3 מטרים אחוז תזזית,ונחתתי בחול למרגלות המשאית.

גלאובר זאב שתת דם,וכך גם חיים גולן.

גוליבר אחז בתחבושת אישית וניראה הייה שהוא מבקש לחבוש את חיים גולן,אך תוך כדי ניסיונותיו הוא היסתובב על צידו,והיתפתל מכאבים שאחזו בו,ואיבד את הכרתו.

חיים גולן שכב ללא תזוזה על צידו,לשאלותי הוא השיב שאינו מרגיש את רגליו,דם החל לטפטף מצווארו וגלש על אפו בדרך לקרקע החולית.

זיהיתי פצע יציאה של רסיס ליד עצם הבריח,קרוב לצוואר, וחבשתי אותו בתחבושת שנישמטה מידיו של גוליבר לפני שהיסתובב מעולף כתוצאה מפציעתו.

זיהיתי ששרשת הדיסקית שהיתנשאה על צווארו של חיים גולן, ניקרעה כניראה מאותו רסיס שחדר באיזור הגב התחתון, ,והמשיך באלכסון,בדרכו לאיזור הצוואר,כאשר הוא קוטע באחת את חוט השידרה ומשאיר את חיים משותק לשארית חייו.

מיד קשרתי את הדיסקית לכיס חולצתו בחור השמור לכפתור.ראיתי שרגליו של חיים גולן ניפגעו מרסיסים,ולא שערתי שלמעשה חיים סיים כאן בציר העכביש את כושר יכולתו להניע את גפיו התחתונות.אחד הרסיסים שהיתפזרו לאוויר ממקום היווצרות המכתש,פגע בתחתית פח הפלדה של קרקעית הסירה,והמשיכו חזרה מטה לכיוון אלו שהיו הכי קרובים למכתש-חיים גולן וגלאובר זאב.

גבו של גלאובר הייה מרוטש,כאילו סכין פילחה את בשרו העבה במיוחד בחתכים אורכיים עמוקים וחודרים לבשר הגוף,

ארז ברוך ז"ל,המשיך בתנומה עד שהתעורר בבהלה לשמע הרעשים שהפריעו את מנוחתו.

מאן שהוא הגיעה זלדה המלווה באנשי חיל הרפואה שעזרו לי לשאת את גוליבר וחיים גולן הפצועים, אל תוך האמבולנס.

אינני יודע מהייכן עמדו לי הכוחות להרים את משקל גופו של גלאובר לאלונקה ומשם לתוככי הזלדה.

ניפרדנו לשלום,וחזרנו להערכת בקרת נזקים בסירה שניפגעה במספר מקומות,מכמות גדולה של רסיסים שחדרו לירכתי הסירה וחוררו אותה בתחתית ,במדחפים ובעיקר בדופן הירכתיים.

המ"מ שלנו ניר פלטיאל,שהיתעורר אף הוא בבהלה,התעשת,וערך בקרת נזקים והערכת מצב,וקיבל החלטה שייש להחזיר את הסירה הפגועה חזרה לבסיס האם,היישר לימ"ח רפידים.

בהתיעצות קצרה הוחלט שאחד מאנשי הצוות יתלווה לסירה הפגועה שתחזור לרפידים.

הוחלט למען הסדר הטוב,שתערך הגרלה, יען ההזדמנות לחיות ללא פגע לפני התופת שממתינה לנו בחצר מוות, תייטיב עם הזוכה המאושר.

כמדומני היינו כ 10 אנשי צוות שהשתתפו בהגרלה הגורלית הזו.

פתקאות נייר עם שמותינו הפרטיים הוכנסו לתוך כובע צהלי.

ערבוב הפתקאות ומשיכתם...אחד לאחד...

לא יאומן,הייתה לי הרגשה שכזו,והינה היא התגשמה.

שמי יצא בהגרלה!

המחשבות על הורי ניצולי השואה עברו במוחי פעמיים במשך המלחמה הארורה הזו.

זו הייתה הפעם הראשונה שרציתי לומר להם שאני חוזר לעורף,ולא משתתף בהמשך!

אך לא כך היו הדברים.

המ"מ,ניר פלטיאל החליט שאני נשאר מכיוון שהוא לא יכול לוותר עליי,פלטי החליט על הגרלה מחודשת.

מעניין מה עבר במוחו באותם רגעים.

ארז ברוך-אלטשולר ז"ל,הוגרל בהגרלה השנייה וחזר לבסיס האם ברפידים,להמשך מנוחת לוחמים.

ניתנה פקודת תזוזה,ו"השטרונגול" החל בתזוזה עם סיומה של פעולת תיקון הגשר והחזרתו להמשך הגלגול לכיוון התעלה,

זכורה לי הוראה שהתקבלה,שעלינו ללוות את גשר הגלילים עד להגעתו לקוו המיים ,בעוד שתי הסירות האחרות ינועו לליווי שיירת גשר הגלילים-השטרונגול.

נדמה הייה לי ששוב הגיע רכוב על ג'יפ המפקד אבי זוהר שפקד עליינו להיפרד מגשר הגלילים ולנוע מטה לכיוון התעלה מהר ככל שאפשר,"מחכים לכם שמה למטה ,תגיעו לתעלה",פקד אבי זוהר.

עם התזוזה והנסיעה בשולי הכביש החסום-לאורך ציר העכביש,סוללת תותחים בקוטר של 155 מ"מ,נפגעת מאש המצרים היושבים בחווה הסינית,ומטווחים אותנו בכינון ישיר,והסוללה כולה מתפרקת מולנו.

צפיתי בנהג אחד המשאיות העמוסות שנידלקו,שהועף מחמת ההדף מתא המשאית,וכניראה ניצל ממוות בטוח.

גושי פלדה החלו להיתעופף באוויר,התחמושת בעיקר סליליי אבק השריפה-החנ"ה,נדלק,והחגיגה הייתה גדולה.

החווה הסינית לצידנו הימני,ניראה כי כוחותינו נמצאים שם ,חיילים בעליי נעליים אדומות,צנחנים ברובם,ניראים משוטטים,בחלקם זבי דם,זכורני שחלקם הייה בגופיות .

אני זוכר מחלקת טנקים שחנתה לצידינו,כולם היו בחורי ישיבה,עטורי זקנים וציציות שמתנפנפות ברוח,מתארגנים לכיוון החווה הסינית.

"הכל על קידוש השם" הם השיבו לי לשאלתי האם הם לא פוחדים לנוע לכיוון.

לא יכולתי לומר בקול את אשר עובר עלי,זיעה קרה של פחד ואיימה,נצבתי מעלה על גבי הסירה שהייתה מונחת על גב המשאית,כך שיכולתי לצפות בנעשה מסביב.

אנו דוהרים בצידי ציר העכביש לכיוון התעלה.

גופות של חיילים מצריים היו פזורים לצידי הציר,חלקם כבר הייה מנופח מקרני השמש היוקדת,אות לכך שהם נמצאים במקום משכבם מזה כמה ימים,בואכה למצמד-לראש הגשר.

שמחתי לאידי כאשר ראיתי שהגופות היו לבושות במדי הצבא המצרי.

פה ושם נחו להם גופות מרוטשות וחצויות משרשראות הזלדות והטנקים שחרשו את צידי הציר בואכה לצומת לקקן,בדרך לתחנה הסופית –מוצב מצמד.

רבעיית מטוסי סקייהוק טסה נמוך מאוד במבנה משולש לכיוון התעלה.

לא זכור לי שהארבעה חזרו יחד,זו לא הייתה הפעם הראשונה שצפינו במחזה הזה.מעל הראש נמתחו שובלי עשן לבן שייצרו מטוסי קרב,כבר היינו מנוסים בלזהות שהם מנסים למשוך את טילי הסאם 2 שנורו לכיוונם.

ולעתים קרובות נצפתה פגיעה ולאחר זמן קצר ראינו את חופת המצנח של הטייס הצונח היישר לתוך הגיהנום שהמתין לו מטה.

אני זוכר חופת מצנח בעל פסים בצבעי אדום לבן,שנחתה על הקרקע לא רחוק מאיתנו,ג'יפ דהר לקראתו ואסף אותו.

בכניסה למוצב מצמד-לימים "חצר מוות",פגשנו את מאירוביץ ואת דני כץ.

מאירוביץ,נושא כובע פלדה מתקופת המנדט הבריטי,הסביר שכעת שקט,אך הסביר שההפגזות מתחילות ללא התרעה מוקדמת.

מימיי התעלה הזורמים בחוזקה לכיוון האגם המר הגדול ,ושדרת עצי האקליפטוס מעברה השני של התעלה תרמו ל"שקט הפאסטוראלי" ששרר באותם רגעים.

התמקמנו על ראש תלולית העפר שהייתה חלק מקוו ברלב המפורסם,ומתחנו חוט טלפון לאוהל המפקדה.

התחלנו לחפור גומה באצבעות ידיינו ניר ואנכי,ובנוסף דיפנו את דפנות הגומה בשקי חול שנשארו לי בסירה מירושתו של ידידינו גלאובר – גוליבר שפונה כאמור להדסה.

סירה אחת הורדה למיים לבניית גשר הצנע שהלך וניבנה,ואת הסירה השנייה הצבנו מצידו השני של הגשר,ברמפת בטון מופגז שנשארה כאן למזכרת משנים קודמות.

הסירה יועדה לשרת את גשר הגלילים שאמור להגיע טו טו טו ,ומשום מה בושש בהגעתו.

נבואתו של מאירוביץ לא אחרה לבוא,ולפתע אש תופת הומטרה עליינו מכל כלי שהייה בנמצא בשירותם של המצרים.

הגרוע ביותר והמפחידים ביותר,היו הקטיושות שמוקמו באיזור איסמעליה ושנורו לכיוונינו במטחים של עשרות בעת ובעונה אחת.

ניתן הייה לצפות במחטים השחורים שעפים במהירות לכיוון שלנו,ולמזלנו חלקם הגדול התרסק לא רחוק מאיתו.

לימים נודע לנו ש"קופים" מצריים אותם קציני טיווח ארטילרי ישבו לנו על צמרות עצי האקליפטוס,על ראש מצבת החייל האלמוני באיסמעלייה,ועל גבי תרני אוניות הסוחר האזרחיות שעגנו בקבוצות מאז מלחמת ששת הימים.

חלק ב'.

עזרא יעקבי ועמי נכט הי"ד,תפסו פיקוד על אחת הסירות,ולמעשה ליוו את בנייתו של הגשר הראשון שהלך ונבנה מדוברות שחוברו זה לזו.

כל דוברה הייתה בנויה מ 12 קוביות "פנטונים" ממולאים בקצף פוליאוריטני,ולוחות עץ מעובד שהיווה את שטח המגע עם שרשראות הטנקים והרק"מ.

בחרטום הדוברה הקידמי,הורכבו רמפות, שהופעלו על ידי שתי בוכנות הידראוליות שהורכבו לצידיהם.

היו דוברות שבצידייהם על בסיס שהוכן מראש,הורכב מנוע חיצון "שוטל",בעל ברך ארוכה שבקצהו הייה מורכב מדחף,שבעזרתו ניתן הייה להניע ולהשיט את הדוברה שהפכה לכלי ימי לכל דבר ועניין.

תא הנהג הייה מוגן ממסגרת ולוחות פלדה,שדמו למשורינים בואכה בשער הגיא בכניסה לירושליים,והיווה מגן פיזי לרסיסים והכדורים ששרקו סביב ללא הרף.

דוברות אלו הורכבו על שלדה הבנויה מסגרת מתכת בעלת צירים שבקצותיהם הורכבו צמיגים פנאומטיים כך שניתן הייה לגרור את הדוברות שנבנו על היבשה החולית בואכה אל תוך מימיי התעלה.

למעשה בנוסף לתמסחים שפעלו להעברת הטנקים ורכב זחלי,פעלו הדוברות באופן עצמאי עד לחיבורם יחד לגשר רציף קבוע.

כל דוברה שנדחפה למיים,נתפסה על ידי סירת הגרר שהמתינה במיים לבואה.

הדוברה הוצמדה לפגוש הקידמי על ידי שתי כבלי פלדה שנמתכו לאורכם מתופי הכבלים שהיו מורכבים בקצוות ירכתי הסירה.

בראש המגולל הייתה טבעת מצינור שבקצותיה היו מרותכות קצוות של צינור חלול,שלתוכו יכולנו להכניס את מוט המתכת שבעזרתו יכולנו לגולל את כבל הפלדה הרופף,עד למתיחה מיירבית שהייתה תלויה בשרירי ידיי המפעיל.

ברגע המתיחה מפעיל הסירה הייה צריך לתת מעט "גז" כדי להיצמד חזק ככל שאפשר לדוברה,למתוח את הכבלים ככל שאפשר,כך שהסירה והדוברה הפכו לחלק אחד קשיח.

כעת,ניתן הייה לנוע לאחור למרחק סביר ,ולנוע כעת קדימה,כדי שניתן יהא לבצע גישה לחלק שהייה מונח במיים.

ה"קונץ" הייה ...הרבה מזל ונסיון ורגש כדי להכניס את זכר התפס למזלג הנקבי שהייה קבוע בקצה כל אחד מגושי "הפנטונים" שמהם נבנתה הדוברה,בתחתית ובחלק העליון.

זרם המיים מצפון לדרום ששאף להסיט את הגוש שצף במיים,הרוח שדפקה בדפנות,הגלים שהתרוממו מהרוח והזרימה החזקה,ובנוסף מפגזים שנחתו,כל אלו הקשו על עבודת החיבור.

צוות מיומן ומנוסה שעמד בקצה הדוברה,הייה מצויד במוטות ברזל-"לומים" שמשקלם גרם בוודאי לנזקים בלתי הפיכים לחוליות עמוד השדרה לעתיד לבוא.

ציוד מתיחה שהוכן מראש וכאמור בעזרת ה"לומים",ניתן הייה לכוון את זכר התפס לזוגתו,ולהחדיר את פין הפלדה שהחזיק למעשה את הדוברות האחת אל השנייה.

לעתים לא ניתן הייה להכניס את הפין,והלמות פטישי הפלדה רק הזיקו לקצוות הפין ו או קדח המזלג.

ואז קשרו את התפסים בעזרת שרשראות שלא הייטיבו עם חיבור חלקי הדוברה,בלשון המעטה.

תוך כדי עבודה וללא הודעה מוקדמת מראש,החלו ההרעשות הכבדות,שלמעשה שיתקו את עבודת הבנייה של הגשר.

מייד רצנו לתפוס מחסה,כל אחד במקום שהכין לו מראש.

את המחפורות כאמור ששימשה אותי ואת פלטיאל ניר מפקדי ומ"מ סירות הגרר,חפרנו בכפות ידינו אנו.

כך שכבנו צמודים האחד לשני במשך כל ההפגזות שלו פסקו כלל במשך כל התקופה עד לשוך הקרבות וההכרזה על הפסקת האש.

סירת הגרר שלי עגנה למרגלות התלולית שבראשה כאמור קיבעתי את חווילתי היקרה מכל.

שורה של שקיי חול כאמור שהושארה בירושה של גלאובר – גוליבר,דיפנה את סביב המחפורת,ורק בשוך האש יכולנו לצפות במסננת החורים שהשאירו רסיסי הפגזים שניתכו עלינו.

ובכדי להשלים את המלאכה של ה"זולה",כיסינו את גופינו הרטוב מזיעת פחד על ידי חגורת הצלה "שלל",שמצאנו על גופות החיילים המצריים שהיו פזורות בכל עבר.

עם רדת החשיכה,וסיום יום העבודה המפרך,חזרנו לראש התלולית וניסינו לארגן ארוחה שתשביע את רעבונינו.

מיים לגמנו מהמיימיה המעופשת שהייתה ברשות כל אחד מאיתנו,מנות הקרב הלכו ואזלו,ואספקה חדשה עדיין לא הגיעה כלל אלינו.

היינו רעבים,ופה ושם "מצאתי" שפופרות דבש שמקורם הייה במנות קרב.

בכלל,הובטח לנו בקשר שתגבורת חדשה מגיעה אליינו כך שנוכל להתחלף מעט לנשום ולזכות באוויר צח ומשוחרר מרייח אבק השריפה שהייה באוויר.

אלו היו אשליות וחלומות שלא התגשמו.

שכבתי על גבי מביט בכוכבים,בוהה בהם ,מביט על הדובה הקטנה והגדולה,תמיד מחפש את כוכב הצפון שהייה החבר הכי טוב שלי,לפחות ידעתי תמיד הייכן אני נמצא.

לעתים הכוכב הזה תעתע בי,וניראה לי כי הוא קרב ובא אליי.

אלוהים,הוא הייה כל כך קרוב מעל ראשי,שט לו בנחת ופתאום כל החלומות נגוזו והתנפצו בשעט כלעומת שהופיעו.

קול רעם ופיצוץ עז של טיל "גראד" ,הכוכב שלי שלא היתיישב לי עם כוכב הצפון המנצנץ לעד.

רעש והמולה היו למרגלות תלולית העפר והזולה שלנו.

בבוקר הבנו את פשר ההמולה.

מישהו החליט שלמרגלות תלולית העפר בו קובעה ה"זולה" שלי ושל פלטי,תקום מרפאת החירום-או בעברית צהלית התאג"ד .

את שמה של אמא,שמעתי הכי הרבה פעמים בחיי,חשבתי לתומי שפעם,במילותיו של השיר של יהורם גאון אמא אמא....מציינים את שמה של אמא הכי הרבה פעמים,אך לא,האמינו לי.

מתוככי האוהל ההודי שהוקם כאמור למרגלותי נשמעו צעקות כאב ושבר.

בגבעה ליד,הונחו אלו שחדלו מלצעוק ולזעוק,וניפטרו תוך כדי טיפול מסור של הצוות הרפואי שלא נח ולא הפסיק לעבוד יומם ולייל.

ייש האומרים כי בתחום "חצר המוות",בשטח קטן למאוד נהרגו כ 200 חיילים.

אני יכול לומר לכם בוודאות,שנהרגו יותר.

לפחות בערימה שהייתה מונחת לפניי,מתו ההרוגים מספר פעמים מההפגזות וההפצצות הבלתי פוסקים יום יום שעה שעה.

אורי רוזנצוויג,לימים איש אחזקה בביית הספר מכמורת,וגיסו בעתיד של ידידינו גלאובר זאב,שנייהם נישאו לשתי אחיות לאחר

המלחמה,הפעיל את סירתו באופן רציף,ותוך חירוף נפש של ממש,אסף פצועים מהגדה המצרית,ברובם צנחנים,העמיס אותם

על סירת הגרר,והנחית אותם היישר לחוף בצידינו,ומשם היישר על גבי קומנדקאר לתאג"ד.

זכורני שההיתקרבות לגדה ולרמפת הבטון עלתה לו בשעות פחד ואיימה רבות.

חוטי התייל מפלדה משובחת ומחוסמת של חוטי התייל - הקונצרטינה מתוצרת רוסית,נתפסו במדחף הסירה,ותקעו את הסירה לכמה שעות של פחד ומורא.

באחד הפעמים ליוויתי את הקומאנדקאר לתאג"ד,הפגזה התחילה,פיצוצים מכל עבר לכל עבר,ושוב,שריקה כל כך קרובה של "איין טלוויזיה" וצפצוף ארוך ומתמשך באזני.

הפעם הפגז טווח היישר לתוך הקומאנדקאר,הפגיעה הייתה בול באמצע.

הפצועים שהיו פצועים לזמן קצר,הועפו לכל עבר,רייח של דם ובשר חרוך עדיין מלווים את אפי.

חזרתי בריצה לזולה שלי,הייתי המום ולא יכולתי להוציא הגה מפי.

מאחר ואיין לי אחים,החלטתיי שאינני רוצה להיקבר בקבר אחים,הוצאתי עט כתיבה,וכתבתי את שמי והמספר האישי שלי

ברוב חלקי גופי ושהייכן ידי יכלה להגיע אלייהם.

גשר הגלילים הגיע סוף סוף לגדות התעלה.

קיבלנו הודעה בקשר לגשת מייד למקום.

עזבתי את ה"זולה" שלי ובגלגול מהיר היישר לסירה שעגנה במזח הבטון המופגז וההרוס בחלקו.

זו הייתה שעת ליילה מאוחרת,ערפל כיסה את מיימי התעלה,וכמו ששמענו השכם והערב בשידורים מהארץ,"אווירה פאסטוראלית שרויה בארץ גושן"...אמר הקריין ולא יסף.

כבר כמעט חצות ,ועדיין לא כיבו את הירח,והינה הגשר בכבודו ובעצמו מגיע בדהירה קדימה.

זרימת המיים מצפון לדרום הייתה עזה ומהירה.ניגשתי לגדה המזרחית לפתח שהוכן בתלולית העפר,ושהייתה בעבר חלק מקוו ברלב הידוע.

שעות רבות של חיכיון,ללא אומר וצליל,לא נים ולא חלום,והינה הפקודה מגיעה.

אחרי חצות נדחף הגשר במלוא המהירות אל תוך המיים,ומיד התחיל לסטות לכיוון דרום ,בעקבות הזרם החזק שניסה להסיט כל גוש שצף על המיים.

מיד ניגשתי עם חרטום הסירה לראשו של הגשר,וכאוחז בראשו של שור בקרניו,לא נתתי לו להתקפל לצידי התעלה,והובלתי אותו היישר לכיוון הגדה המערבית במלוא התנופה קדימה.

כל אותה העת בזמן שגשר הגלילים טס לרוחבה של התעלה,המשכתי לדחוף בכל הכוח של 2 מנועי הדיזל של הסירה,שלא

איכזבו לעולם.

הגשר המשיך בתאוצה היישר מעלה לעבר הדיונה שחיכתה לו בעברו המערבי של התעלה,התרומם מעלה,ולפתע פסק מתזוזה.

פגזים החלו לרדת וניתכו על ראשינו.

צפינו במזרקות נדי המיים העולים מעלה,ולשמחתינו לא היו רסיסים שיכלו להזיק לנו.

כל שנשאר מנד המיים היו פגרי דגים גדולים במיוחד שנפגעו מהדף הפיצוץ בתוך המיים.

לאותם דגים הגיע למות,מאחר ואלו הייטיבו לנגוס בכל גופה שצפה במיים ולא נתנו סיכויי לציפה חיובית של כל אשר צף על

מימיי התעלה הגועשת.

שייטנו חזרה למזח הבטון שלנו,ועלינו לפוש מעט ,את השעות הקטנות של הלייל שנותר.

הכל הייה רטוב מהטל של הערפילים שכיסו את האיזור,כאמור אווירה פסטוראלית בגדות התעלה.

ביין כל גשר וגשר שהוקם,הצבנו סירת גרר כדי שתהא לעזר ותשרת את הצרכים של הגשר בו הסירה מוצבת בעת הצורך.

כל זוג מצוות הסירה הסתדר לבד ודאג לכל מחסור ,מחסה ומזון.

השחר הפציע ואיתו השמש היוקדת שקרנייה החלו להכות בנו,יום חדש מפציע ומי יודע מה ילד יום.

שעת ביין ערביים,מארגנים את הזולה לליילה נוסף בלי אמא,והינה אני צופה במטוס שמגיע מצפון לכיוון דרום,מתיישר

ומנמיך טוס ומגיע ממש לעברינו.

היו לי שניות להחליט לאן אני מתגלגל,ברגע שהמטוס מגיע אליי.

גוש שחור שהייה תלוי באמצע גחון המטוס שוחרר לפתע והחל במעופו היישר לכיוון שלי.

זה ניראה משהו ענק,סיגר מוארך שחור שאיננו מתוצרת קובנית,שהמשיך במעופו כאשר המטוס שהייה מתוצרת רוסית מסוג סוחוי מסיט , הצידה לימינו, ונוסק אל על ,כאשר הסיגר ממשיך במעופו היישר אליי ללא בקשת רשות!.

הסיגר מסתבר פצצת נאפלם במשקל של לפחות 1,000 ק"ג,עפה לה בהתאם לחוקי הטבע של מהירות מעופה ההתחלתי ,היישר לכיוון שלי.

התמונה הזו הזכירה לי את הסרט ממלחמת העולם השניה שזכורה לי הייטב,"פורצי הסכרים".

מייכל הסיגר המוארך,להלן פצצת הנאפלם,נחתה על המיים למזלינו מעבר לגשר הראשון שנח לו על פני המיים,והחלה לקפץ ממש כמו בסרטים,אבל הפעם בשידור חיי ובאורך מלא.

נחיתה קפיצה נחיתה קפיצה והופ...בפתחו של האגם כמו שהופיעה ובאה, ככה נעלמה לה ביין אדוויי המיים הזורמים להם בקביעות מצפון לדרום.

הערב יורד,מתארגנים למנוחת הלייל לאחר יום הפגזות ואיסוף פצועים ,והמתנה איין סופית לכוח התיגבור שאמור להיות מורכב מאנשי סדיר וקבע,שהובטח לנו כי הם אלו שעומדים להחליף אותנו.

שהריי בעוד מעט קט,אנו יוצאים מדעתינו ועוברים למחלקות הסגורות במזרע!.

רק עניין של זמן.

זחל"מ עמוס בחברה מהגדוד,שעומדים להחליף אותנו עומד להיכנס לחצר.

אני צופה בזחל"מ,ויודע כי חיי ניצלו ,ושזה עתה אני מוחלף ועובר חזרה מהתופת הזו היישר לרפידים.

הזחל"מ נכנס לחצר,והחגיגה מתחילה במלוא עוזה.

שריקת אוויר שגרמו רסיסי הפגזה ,שיוצאת מצמיגי הדוברה של מונהייט ז"ל,וריצת החברה לכל עבר,מסיימת את חלומותיי לעבור החוצה מעבר לחצר המקוללת הזו.

היחידי שהגיעה אליינו,רודה שמו,בחור גבה קומה וטוב לב,תושב קרית שמונה,הוחזר בחזרה לאחור,לאחר שקיבל הודעה על נפילת אחיו ברמת הגולן.

בחור נוסף,סמ"ר אלזם שמו כמדומני,איש צבא הקבע,חטף רסיס בעקב כף רגלו והחל במנוסתו בצליעה איין סופית.

ובחור נוסף ששמו חרוט בזיכרוני,סמ"ר ממן,איש קבע,נמלט ונעלם כלעומת שבא.

חמתי בערה בי,לא ידעתי מנוח.

אלו שזה עתה הגיעו לחצר, אמורים להחליף אותי-אותנו ...והינה הם נעלמו כלעומת שבאו.

היסתובבתי בחצר אחוז איימה,ולא ידעתי את עולמי.

מצאתי לפתע את סמ"ר ממן איש צבא הקבע,מסתתר מתחת למפלצת הדחפור אחוז איימה.

דרכתי נשקי וציוויתי עליו לצאת...ניראה כי נטרפה עליי דעתי.

הרצון לחיות ולהגיע הבייתה בשלום,שיבש את דעתי לחלוטין,ואני מצטער על כך עד עצם היום הזה.

אני מצטער על הרגע המביש הזה.

מיודעינו איש הקבע,סמ"ר ממן נצפה מתחבא ביין ערימות הגויות שהועמסו על משאית הליילאנד שעזבה את חצר המוות ,סביר להניח לביית הקברות הארעי בקיבוץ בארי.

הנחתי לו לצאת מהמקום .

חזרתי לזולה שלי,והמשכתי לבהות בכוכבי הליילה ובעיקר בכוכב הצפון שתעתע בי.

שוב חזרו תמונותיהם של הוריי ניצולי השואה,ששרדו והקימו משפחה חדשה,שאז לא ידעתי את הקורות אותה.

כל העת חשבתי על אישתי הצעירה שזה עתה נישאתי לה כארבע חודשים בלבד לפני פרוץ המלחמה הארורה הזו.

חושך,הערב ירד,אגלי הזייעה והפחד שרחצו את גופינו המיוזע והרוטט.

נדמה לי שנירדמנו,כאשר צעקות והמולה הפריעו את מנוחתי.

ההפגזות ושריקות הקטיושות וכל הכולירות חזרו להם כתמול שלשום.

אבל צעקות חיילינו לא נתנו לי מנוחה.

התרוממתי מעל הזולה,ושמעתי קול צעקות והמולה סביב.והפעם הקולות לא היו של "אמא " אמא" !.

זוג תמסחים שהיו מחוברים זה לזה,נשאו על גביהם זוג טנקים,חטף פגיעה של פגז בקרבת מקום, שרסיסיו פגעו ופינצרו את

נקניקיית הגומי המנופח שהייה ממולא באוויר ונשא את כושר הציפה העמוס של הטנקים על גבי התמסחים שאיבדו את

כושר הציפה החיובית בצידו האחד של זוג התמסחים,וכתוצאה מכך,כל גוש צמד התמסחים יחד עם שתי הטנקים שהיו

עמוסים על גבי המשטח,שקעו מטה עמוק עמוק לתחתית התעלה.

הבטתי בבועות האוויר שהשתחררו מעומק המיים הזורמים להם,והבנתי את גודל האסון.

עשרה ימים שלמים שהו שתי הטנקים בקרקעית התעלה.

המולת אנשים וחיילים במדים הסתובבו באיזור,והינה אני פוגש ב שלמה עמאר לא פחות ולא יותר מנכ"ל קואופרטיב אגד,

גיסי ואחותי התאומה עבדו באגד,ונימנו על חבריו הקרובים של שלמה עמאר.

מר פינק שעבד באגד ואותו הכרתי,שוחח איתי ואמר לי כי בן האחות נעדר,וקיים חשש כבד כי הוא נמצא ביין ארבעת

הנעדרים שנמצאים בתוך הטנקים הטבועים.

נירתמנו לעבודת החילוץ.

מאן שהוא הגיע למקום צוות חילוץ של חייל החימוש,חמוש בטנק יעודי שנילקח שלל במלחמת כאראמה מהירדנים.

זה הייה טנק חילוץ המצויד בשתי מנועים.

הגעתי אם הסירה למקום,וקיבלתי כבל בקוטר עבה במיוחד שבקושי יכולנו להחזיק בו.

נעלתי את כבל הפלדה בפליקאן שהייה מורכב בחרטום הסירה ומשכתי מנועים מלא אחורה.

צוללנים משייטת 13 ו או מפלגת 707 היו במקום,וסימנו לי לאן להגיע כדי לשחרר את כבל הפלדה שבקושי נמשך לאחור.

משקלו של הכבל כמעט גרר אותי חזרה לגדות התעלה,אלמלא המדחפים שנישמעו להוראות המנועים שסובבו את הצירים ביחד מלא אחורה.

הכבל שוחרר להוראת הצוללנים וירד בשקיעה מהירה מטה לקרקעית התעלה לעומק של כ 18 מטרים של אבק מרחף,שהזכיר את קרקעית נמל הקישון.

הכבל חובר לטנק והצליח להפוך את הטנק כאשר טנק החילוץ מושך מנועים מלא קדימה ללא רחמים והנחות.

אני זוכר הייטב את קצין החימוש שהייה אחראי על ביצוע והפעלת טנק החילוץ.

שמו הייה סא"ל רזון,בעל שפם עבות.

סא"ל דוד אסקו,הוא גיסו של שלמה עמאר מנכ"ל אגד,וגיסו של מר פינק.

בנו הייה נעדר,ולפי כל הסימנים והעדויות בנו נמצא מטה בתוך אחד הטנקים.

הצוללנים,שיכלו לשחרר ולפתוח את מדף הטנק העליון,שיחררו את הגופות שהיו תקועות בחלל הטנק הטבוע.

אנשי הצוות הטבועים לאחר כעשרה ימים מתחת לפני המיים היו מנופחים, וגופם נכלא בתוך חליפת סרבל השיריונר

שחבשו לגופם.

מהטנק הראשון שוחררה גופה אחת ויחידה.

הגופה ששוחררה מהטנק השקוע בקרקעית מיימי התעלה,טסה והאיצה את מרחק עומק התעלה מעלה מעל לפניי המיים,

ונחתה בקול רועש על פניי המיים הזורמים להם בקצב אחיד ומהיר.

התחברתי מיד לגופה,וזיהיתי שהגופה הינה כרותת ראש.

חיברתי חבל לגופה וגררתי אותה בכבוד הראוי לגדות התעלה ולבסיס החבורה שעסקה בפעולות החילוץ.

לא יכולנו לנשום מהרייח שבקע מעלה וממש חנק את כולנו .

חזרתי חזרה למוקד הפעילות התת ימית וחיכיתי לשאר הגופות האמורות להשתחרר .

גופה אחר גופה שוחררה ועלתה השמיימה לפני שנחתה על פני מיי התעלה הזורמים להם במונוטוניות מחזורית קבועה לאורך שנים.

זכורני שלא הספקתי או שמא התעכבתי באיסוף הגויות שצפו על המיים וברחו לי בזרימה החזקה דרומה.

סא"ל דוד אסקו פנה אליי ואמר לי במילים האלו ואני מצטט מילה במילה...

"מוש חארם גופה ככה צפה לה במיים"....

סא"ל דוד אסקו,פנה אליי באחד הפעמים שהבאתי גופה לגדה,וביקש ממני להביט בדיסקית התלויה על צווארה של

הגופה...אולי אזהה את בנו שהוא מחכה לו כה רבות.

חלק ג'.

סרן ישי דותן,שהייה בחופשת לימודים,יצא ממקום מושבו באוהל הפיקוד,והחל מדלג ומתפס במעלה הסוללה בהליכה מהירה לכיוון הזולה שלי ושל פלטיאל ניר.

חוטי הטלפון שהונחו היישר מאוהל הפיקוד ל"זולה" שלי,חוברו כאמור לטלפון השדה המיושן,שלא פסק מלהשמיע צילצולי

פעמון מרוסק,שעוצמתם הסגירה את עצבנותו של מפעיל המחולל שהייה מסובב באמצעות מנגנון סיבוב ידני,ומייצר אותות חשמליים שהפעילו כאמור את מערכת הפטישים שהיכו על גב פעמון המתכת.

ההפגזות שככו ולו במעט,נידמה הייה שהחצר כולה מחוררת כהוגן כחלת דבש.

כאשר נפל הפגז הראשון,למדנו ששאר המטחים יגיעו קרוב יותר .

התכרבלנו בחושה כאשר הטלפון הארור הזה התחיל שוב להשמיע צילצולים בלתי פוסקים.

פלטי ביקש לא לענות,כעת הפגזה לא עובדים הוא פסק.

לא עברו דקות לאחר שהצלצולים נדמו,והינה ישי דותן רוכן מעלי בזולה שלי.

נחשון,צריך אתכם למטה בגשר,ובעודו כך רוכן על דופן הזולה,ישי מוסיף ואומר ומביט אל עבר שיירה איין סופית של רכבים

הבט,אומר ישי,כל עם ישראל מחכה לעבור.

ניראה הייה שהמצרים מאזינים לנו ,ממש באותו רגע ,מטחים בלתי פוסקים של מיגוון התותחים המרגמות הקטיושות וכל שאר הצינורות וכלי המשחית שהומטרו עלינו ללא הפסק.

חכה עד שההפגזות יפסקו,השיב פלטי לישי.

ישי הפיח בנו רוח קרב,ודבקות בעבודה המקודשת לבניית הגשרים,לא ניתן הייה להתעלם מבקשתו האישית להכנס לסירה ולהמשיך בבניית הגשרים.

שקט פסטוראלי השתרר לעתים,הפוגת מה ממטחי היום שירדו ללא הרף.ניראה כי המצרים עורכים בדיקות שטח וטיווח,וממלאים ומצטיידים מחדש לקראת הפגזה מרוכזת נוספת.

באחת ההפוגות,מאן שהוא,הגיע לזולה עמי נכט,מפעיל סירת הגרר בן זוגו של עזרא יעקבי.

עזרא יעקבי ונכט עמיאל, הפעילו את סירת הגרר והוצבו בגשר הראשון שנבנה ועגנו בחלקו הדרומי של התעלה שהייה פתוח לכיוון האגם המר הגדול.

נכט עמיאל ביקש מפלטיאל ניר שיחליפו אותו ,ניראה הייה שהגשר הראשון שנבנה משך את מלוא התופת בנסיון נואש של המצרים להפריע במלאכת הבנייה והפעלתו של הגשר.

דני כץ ולוצקי זאב איישו סירה אחת,מאירוביץ ואורי רוזנצוויג סירה נוספת כך שבקשתו של עמי נכט נותרה רייקה ללא פתרון.

נכט עמיאל חזר לסירה כלעומת שבא.

השקט הפסטוראלי הופרע שוב עם שריקתם של עשרות מטחי הקטיושות שיכולתי לזהות בבירור את תחילת מעופם ולעקוב אחר המחטים השחורים מתעופפים לכיוון שלנו.

בעקבות מטחים אלו החלה תזמורת התותחים והמרגמות המצריות בהרעשה כבדה שהיתפזרה בכל שטח "חצר המוות".

הפוגה ,שקט ורייח אבק שרייפה כבד באוויר,מרימים מעט את הראש החוצה מעל דופן הזולה,ועורכים בקרת נזקים.

עזרא יעקבי מגיע בריצה לזולה,ומודיע שעמי נכט נפגע.

יהודה חודדה שהייה בקרבת מקום,עזר לעזרא יעקבי להוציא את עמיאל נכט הפגוע מהסירה.

עמיאל נכט הובהל לתאג"ד ,רסיס פילח את שיפולי ביטנו,ולמעשה הוא כבר גסס בעודו שוכב על האלונקה בתאג"ד.

עמיאל נכט נפטר מפציעתו זמן קצר לאחר שניפגע,והועבר לגבעה הידועה מול הזולה שלנו.

למחרת,בעודו עומד על הגשר ,יהודה חודדה שהייה מג"ד גדוד 605 הסדיר,נפגע באורך אנוש ביותר ומת במקום.

היינו כולנו אחוזי אמוק ועצבות.

ישי דותן שהייה הסמג"ד קיבל את הפיקוד והפך להיות המג"ד שלנו.

בעודי משוטט בשבילי החצר,השמש החלה לשקוע לאיטה במערב האגם המר.

לפתע פתאום אני צופה במסוק ולמעשה בעוד מסוק הייה קשה לזהות אותם בברור,שהריי קרני השמש שעדיין לא שקעה לה סינוורו את המסוקים שניראו מרחוק דומים מאוד לסופרפרלונים שלנו.

המסוק הראשון כבר עמד מעל ראשי,כאשר כל כלי הנשק שהיו באיזור ירקו אש לעברו.

אש נ.מ. כבדה מתותחים בעלי שתי קנים שהיו מורכבים על גבי זחלמים ירקו אש ועשן.

סוף סוף ראיתי את תותחי הנ.מ. בפעולה של ממש,הם ליוו אותנו בעת שגררנו את הגשר בציר העכביש,וכעת כאמור הם הוצבו במרומי תלוליות העפר בקוו ברלב הידוע.

המסוק החל מקרטע ומתנדנד מצד אל צד,וניראה כי ניפגע בחלקו.

תוך כדי נדנוד,החלו חיילי קומנדו מצריים ליפול ולעוף בנפילה חופשית מטה היישר לגוב האריות שעומד לבוא חשבון בשניות הקרובות.

כל כלי הנשק שהיו ברשות כולנו,ירקו אש ללא הפסק.

ג'יפי סיור מאויישים בצנחנים וחמושים במקלעי בראונינג 0.3 החלו להמטיר עופרת באלו שנחתו בחבטה עזה על פני המיים ללא רשות.

לפתע פתאום רעש מחריש אזניים של מיראז' ישראלי בעל משולשים בצבע כתום בתחתית כנפי הדלתא,לזיהויי עמית טורף,

משחרר טיל מכנפו וזה האחרון נכנס אל תוך המסוק שמתרסק ומעלה תמרות אש ועשן אל תוך שדרת עציי האקליפטוס בגדה המערבית של התעלה.

גורלו של המסוק המצרי הנוסף מתוצרת רוסית הייה דומה.

הוא פשוט חטף טיל בעת מעופו והתפוצץ מעל ראשינו היישר לתוך שדרת האקליפטוסים שהופרעו במנוחתם השלווה בארץ גושן.

יכולתי להישבע שניתן הייה לזהות את כתובת יצרן הטיל – שיוצר ברפא"ל.

אוליי הייתה זו נקמתו של עמיאל נכט הי"ד,איש חיל הים ששימש כטכנאי אלקטרוניקה ושהייה מהנדס אלקטרוניקה במפעל רפא"ל.

כמדומני שלא היו ניצולים ששרדו את האש הצולבת,ורובם טבע מעודף משקל של פלדה ועופרת.

הייתה הרגשה פנטסטית של פירוק המתח הנוראי שהצטבר למכביר,בפרט שמחטיפים ולא חוטפים.

זו הייתה הצגה יומית בזמן אמת שהזכירה לי את אחד הביקורים בביית הקולנוע אוריון בחיפה.

הסכם הפסקת האש לא אחרה לבוא,מאחר וניראה הייה כי נוכחותו של צהל במרחק של 101 ק"מ מקהיר,הטרידה את מנוחתם של מעצמות העל.

הארמיה השנייה והשלישית היו מכותרים מכל עבר,והייה זה רק טבעי שנוצרו התנאים להפסקת אש של ממש.

בכל מטח של זיקוקי דינור יישנו מעיין הדרן של ירי מסיבי לקראת סוף ההצגה.

כך הייה לפני כניסת הסכם הפסקת האש שהושגה.

צר לי על כל אלו שנהרגו ונפצעו ורוטשו במטחי האש העזים שציינו את כניסתו של הסכם הפסקת האש לתוקף.

השעות חלפו ואתם הליילות,של שקט פאסטוראלי אמיתי ששרר בחצר מוות.

החלנו לעסוק באחזקה שוטפת של הסירות,וצפינו בנהירת מטיילים וסתם עמך שהגיע לאיזור הגשרים טיפין טיפין ולאחר מכן בטיולים מאורגנים.

רוב רובם של "גיבורים" אלמונים ובעלי דרגות וסתם עמך,החלו בסדרת צילומי פוזה על הגשרים.

הם הזכירו לי את "הזקן",האזוב שנדבק לתחתית האניה ואומר- ה פ ל ג נ ו !.

אנשי ויורדי ים יבינו הייטב את האמרה הזו.

ניתנה הוראה לפרק את הגשר הראשון שנבנה,ולהשיט דוברה לכיוון עיר הנמל המצרית פנרה,בחלקה הדרום מערבי של האגם המר הגדול.

בנוסף לשתי הארמיות שהיו מכותרות ונצורות,שכן לו כבוד מוצב "בוצר" שהייה ממוקם בגדה המזרחית של האגם,ממול לעיר הנמל המצרית פנארה ששימשה כנמל מוצא לאספקת מיים ומזון לצוותי האניות האזרחיות שניתקעו באגם מאז מלחמת ששת הימים.

במוצב זה נילכדו חיילים מצריים על רכבם ללא יכולת לנוע לאף מקום.

הדרך היחידה שנותרה למצרים הנצורים לקבל אספקת מיים ומזון הייתה דרך מימיו של האגם המר הגדול בחלקו הדרומי

שהייה בשליטת כוחותינו.

הברחות המיים והמזון בוצעו באמצעות כלים אמפיביים מתוצרת רוסית כמובן,בי.טי.אר. נמוך קומה שבקושי ניתן לראות את צלליתו בעת השיוט על פני המיים.

בצהל התקבלה החלטה לאכוף את המצור בכל מחיר.

כאמור,דוברה שלמה שפורקה מהגשר הראשון ונידחפה על ידיי סירת הגרר ,מאויישת על ידי ועם חברי הטוב שהוגרל לחזור לרפידים עם הסירה שניפגעה,ארז ברוך ,החלה בשיוט לכיוון פנארה.

"התדרוך" לתחילתו של השיוט בוצע בהרמת יד כאשר האצבע מכוונת לאיזור ההגעה הכללי,שניראה באופק הרחוק,ללא מפות כלשהן וללא תדרוך מפורט כלשהו.

תדרי הקשר שנמסרו,נשארו יתומים מכל מענה,וניראה כי ניסיונותי להקים קשר עם בסיס חייל הים בפנארה לא צלחו כלל וכלל.

בדיעבד הסתבר,שחדר המבצעים מתחיל בפעילותו המבצעית עם רדת החשיכה,עת יוצאים שתי סירות "היתוש" לביצוע הסיורים.

בעת השיוט לכיוון היעד הסופי פאנרה,עברנו בקרבת גושי האניות התקועות,ובנוסף ליד מחפר צף שהייה תקוע אף הוא וחבר לגוש האניות שעגו יחדיו באגם.

מזח הנמל ניראה קרב והולך,מבנה משרדים בניצב למזח ,ומכשיר מכ"מ שלא פעל הייה מוצב על גגו,יכולתי לזהות בבירור את תוואי הכניסה למעגן,ובנוסף קבוצת אנשים שעמדו וחיכו לנו על המזח .

שעת אחר הצהריים המאוחרות,רוח חזקה הקציפה את גלי האגם,הורדתי מהירות והתחלתי בסיבוב פרסה כאשר אני נעזר ברוח שעזרה לי להיצמד אל צידי המזח.

הגענו לפנארה,למקום מושבינו החדש בחמשת החודשים הבאים.

הצטרפנו לשאר חברי היחידה,שעשתה דרכה דרך היבשה והתמקמנו בבתי הכפר שהייה רייק ושומם לחלוטין.

באחת מחופשות השבת,והיציאות הבייתה,החלטנו לבקר את פצועינו בהדסה בירושלים.

בנוסף,אספתי את ישי דותן,ונסענו לבקר את הוריו ומשפחתו של חברינו שנפל עמיאל נכט.

הייתי מאובן לאורך דקות שניראו כאורך הגלות.

אימו של עמי,אווה שמה,שוחחה איתנו בניב גרמני ייקה כבד,ועמדה על שאלתה הייכן והכייצד עמי נפגע.

היא סיפרה ששכלה את בן משפחתה במלחמת העצמאות בשיירה המפורסמת ליחיעם.

האב,בנימין שהייה "חבר" בקואופרטיב אגד,שתק כל העת וביצע רישומים.

על השולחן הייה מונח בטאון "העולם הזה",שתמונתו של אריק שרון היתנוססה בעמוד הראשי.

הכתבה לא החמיאה כלל וכלל,והצליחה להרגיז אותי למאוד.

היום במרחק הזמן,יכולים כל "הגיבורים" והמקטרגים לומר דברם כאוות נפשם,שהריי כולם הופכים ליועצים המבינים בכל עניין ודבר,ובמילות סרק איין סוף.

האווירה הייתה כבדה,והייה לנו קשה מנשוא המפגש הזה.

המשכנו לדירתו של עמי ,אישתו נוגה, הורייה וחבריו חיכו לנו.

האווירה כאן הייתה חיובית ואוהדת ושונה לחלוטין מביית הוריו של עמי.

יכולתי לספר בחופשיות על ימי המילואים בחברתו של עמי,הכייצד נירדמנו במכונית החיפושית שהייתה ברשותו.

לאחר כשנה לערך,נערכו טכסי הלויות לחללי צהל שהיו קבורים בבתי קברות ארעיים ברחבי הארץ.

שוב לבשתי מדים,והייתי אחד מצוות נושאי ארונו של עמי נכט הי"ד.

הוריו נעדרו מהטכס.

לאחר כשנה לערך,אביו של עמי נכט,בנימין נכט,שם קץ לחייו בתא השירותים בקבוץ עברון.

הוא נעדר כשבוע שלם עד שגופתו נמצאה כאמור בשטח הקיבוץ,בשירותים הציבוריים.

בנימין נכט נקבר לא הרחק מקברו של בנו עמי,בחלקה האזרחית בבית הקברות בנהריה.

הכיתוב על מצבתו שנבנתה בדיוק כמצבה צבאית כמו של עמי ,חרוטות המילים הבאות:

וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת.

בשנות ה 90 המוקדמות,אני מתגורר בלונג ביץ' קליפורניה,ערב יום כיפור,אני מתחיל לדפדף בעתונות העברית הכתובה שאספתי במיוחד מקיוסק למכירת עתונים ברובע פיירפקס.

"ישראל שלנו",עתון שבועי שהייה יוצא לאור והכיל כתבות ומודעות לרוב של הקהילה הישראלית שאינה יושבת בציון.

אני מגיע לעמוד האמצע,ונישנק למראה התמונה ותוכן הכתבה.

תמונת מצבה שעלייה חקוק המשפט... וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת.

הכותב,הוא לא פחות ולא יותר מבן דודו של עמי נכט ,שבא חשבון עם אלמנתו של עמי ,נוגה,שנישאה בשנית והקימה משפחה חדשה,כאן מעל דפי הצהובון הזה הרחק מעיניי הציבור .

ביקשתי לשוחח מיד עם הנהלת מערכת העתון,ואכן אחרי זמן קצר התקשר איתי מחבר הכתבה.

הכתבה מתארת את ביקורו בארץ של מחנך הדור,שהגיע להשלמת תוארי חינוך והחליט להעלות על הכתב את רשמיו מהביקור בארץ.

מתאר את נסיעתו ברכבת מעיר מגוריו בבנימינה לכיוון נהריה,וכל זאת כדי לבקר את דודו בנימין הקבור בקרבתו של בן דודו שנפל במלחמת יום הכיפורים.

בכתבה מספר מלומדינו הדגול על נוגה שהחליטה להפסיק את הריונה כאשר עמי נהרג.

והוא מוסיף וכותב שיכול להיות שאלמלא הייה לבנימין נכד,הוא הייה ממשיך לחיות את חייו.

נפגשתי עם הבחור שירד על ברכיו וביקש סליחה ומחילה על כך שפרסם את הכתבה מבלי לבקש את רשותה של נוגה לסיפור שאיננו נחלת הציבור כלל וכלל.

נוגה נישאה בשנית,לניצול טבח המחבלים בנהריה מוטי זרנקין שאיבד את רגלו באותה התקפה,ונולדו להם שתי בנות.

לאחרונה נודע לי שנוגה נפטרה.

תם ולא נשלם

צביקה נחשון


אלי היקר,הברכה והשלום.

תודות על המילים העוטפות והחמות שיוצאות מהלב ללב.


לפני פרוץ המלחמה התאמנו בקישון באין סוף גישות התקשרות ושיוט מחוברים לדוברה. אימונים נעשו גם בשפך הכנרת.


בנוסף,כמו שאתה יודע מניסיונך האישי, כל אדם נולד עם חמישה חושים:- ראייה, שמיעה, מישוש, טעם, וריח.


ישנם כמה חושים נוספים שאחד מהם הוא חוש ההתמצאות וכושר האילתור וההתאמה של מצב קיים ליכולות מוח האדם.


זה מזכיר לי את קורס האלחוט שעברתי בבה"ד 7,בחייל הקשר. לכל אלחוטן הייתה "טביעת אצבע" שמלווה אותו לכל חייו.


וכך גם בחיינו אנו, ובחיי היום יום בפרט כאשר אנו נוהגים ברכב ומנסים לנהוג לאחור כדי להיכנס למגרש החנייה הצפוף.

מי שכמותך שחרץ גורלות לאנשים ששירתו תחת פיקודך, הייתה היכולת למיין ולסווג את שדרת הפיקוד לימים לבוא.


אני משוכנע שלא היו הנחות בתחום, ויכולתך המקצועית המבוססת על נסיון וחוש לראיית הנולד, היא זו שהנחתה אותך לאורך כל הדרך.

אני זוכר שמעולם לא עברתי בחייל הים הכשרה כלשהי להפעיל סירת גומי, ואני תיקווה שהיום זה אחרת.


את מיכלי הצלילה הייתי מעמיס בבוקר על רצפת העץ של סירת הזודיאק,וטס איתה לכיוון 707 למילויי האוויר במיכלי הצלילה.


אהבתי למאוד ל"השתולל" ולעשות שמיניות עם הסירה וכך רכשתי נסיון לנהוג בסירת גומי – בהכשרה עצמית.


יום אחד הצטרף אליי טכנאי האלקטרוניקה ליאור יוסף שמו. ד"ר ברפא"ל של היום. בדרכנו למילוי המיכלים יצאתי איתו לים הפתוח לשיוט ומישוט על גבי

גלי הים הגועש.


החלטנו "לעצור" לחנייה קצרה בחוף קרית חיים כדי לקנות סיגריות...

אתה יכול לתאר לעצמך, שני פרחחים במדים, נוחתים בחוף אזרחי וניגשים לקיוסק...


את הכניסה חזרה למים,לא אשכח עוד שנים רבות.


גובה הגלים התנגד מאוד לחרטום הסירה וכמעט העיף והפך אותנו יחד.

ואז, הבנתי שיש דרך לעשות זאת מבלי להירטב עד לשד העצמות.


פשוט הסטתי את ההגה לצד באלכסון חיכיתי להפוגה שביין הגלים, ורכבתי עליהם על הצד, כמו שרוכבים על סוס דוהר.


חוץ מהפאיולים –רצפת העץ שהשמיעו רעש של עץ שבור, ממש הייה כייף שכזה ...


לכאשר היינו ליד המצופים הגדולים שאניות היו נקשרים אלייהם, חדלה הסירה לנוע פתאום, למרות שמנוע האיוינרוד 18 כוח סוס פעל ללא דופי.

הרמתי את ברך המנוע, וראיתי שלמעשה נגזר הפין של המדחף...

צרות צרורות, אין מכשיר קשר רק ים גלים רוח ושמיים, חוסר אחריות של זוג פרחחים.


הייה לי בכיס צרור מפתחות שהייה אחוז בנצרת רימון...שאותם הייתי משליך למיים כחלק מהנוהל שהייה אז נגד פח"ע...


שחררתי את כל המפתחות מטבעת הנצרה ,והכנסתי אותה לתוך חור הפין שנגזר,וכך הגענו בשלום חזרה לסטיל.

למדתי לנהוג בסירת גומי ולרכב על גלי הים הגועשים.


המצלמה שהייתה כמעט תמיד איתי הנציחה את האירוע.

כך למדתי לשייט בסירת מפרש,כאשר חבר השאיר אצלי את השמשונית שהייתה ברשותו.


בכל שבת בבוקר מוקדם,הייתי מגיע לחוף הסוסים בעכו, מוריד את הסירה ויוצא לפוש ולנוח על גבי הים. למדתי לצאת מהמפרץ באלכסון התואם, להכניס את החרב בזמן ולא מוקדם מידיי... צברתי נסיון.


אבי סנדובסקי , גיסי היקר,הצטרף אליי באחת השבתות לשיוט במפרץ.

החלטנו שאנו חוצים את המפרץ היישר לחוף השקט. שהריי זה ניראה כה קרוב...


בדרך חזרה,אופס,קול של צליפה שכזו,אופס...בקרת נזקים –כבל הפלדה הימני של התורן נקרע. הטבע לימד אותי שצריך לשייט בחזרה ללא מייתר ימין, שהריי הרוח לחצה על המפרש בצידו השמאלי, לא צריך מיתר ימין...

איין ספק שהקורות אותי בחייל הים, היוו את הבסיס הגולמי לימים לבוא.

שלך

צביקה

תרומה לעמותה

לתרומה מקוונת לעמותת בוגרי

קצינ ים עכו, ובית הספר הימי

 בקישור זה.