גילוי הצוללת "דקר"- נצחונו של ההיקש הלוגי

על פי ספרו של דייוויד ו' ג'ורדן "דממה במצולות-הצוללת דקר ההיעלמות החיפוש והאיתור".

הוצאת "מטר" 2010

"Never Forgotten: The Search for and discovery of Israel's Lost Submarine DAKAR"

By DAVID W. JURDAN

"אני נאלץ לדווח באכזבה..."

כך פותח סר רובין וויליאמס את סיכום "התסקיר הפורנזי" שלו לגבי טביעת הצוללת "דקר".

סר רובין, מומחה לחקירת תאונות ימיות זכה לתואר האצולה הבריטי בשל הצטיינותו במחקר שרידים תת-ימיים, מקצוע מוערך באיים הבריטיים.

שני המשפטים הבאים בתסקיר פותחים במלה "לא":

"לא הצליח התסקיר לספק ראייה פסקנית..."

"לא ניתן לקבוע שום מסקנה מוצקה..."

מכאן ואילך ממשיך סר רובין בסדרת השערות מבוססות הסתברות, לגבי נסיבות טביעתה של הצוללת "דקר".

הדוח הקצר הזה מסכם בדיקה מדוקדקת של שרידי הצוללת דקר שנחה בעומק 3 ק"מ בעומק הים התיכון, על הנתיב המוביל הישר לנמל חיפה ובמרכזו של הקטע שבין כרתים לקפריסין (29 מעלות מזרח 34 מעלות צפון לערך).

הבדיקה שנערכה בימים 9 עד 11 אוקטובר שנת 2000  אישרה פרט שולי לכאורה, אולם מרכזי להסבר אי מציאת הצוללת בשלושת העשורים שקדמו לכך: מכסה כלוב מצוף החרום הכתום היה פתוח, ריק ולא נמצאה בו גלגלת  הכבל ושאריות כבל המצוף.

כשנה לאחר העלמות הדקר נמצא מצוף החרום הכתום על חוף רצועת עזה ליד חאן יונס. קטע כבל קצר עם שבר טרי ואי הופעתו של קו מים המעיד על ציפה ממושכת או בעלי חיים הזקוקים לאור שמש הביאו למסקנה שעד ימים אחדים בלבד לפני מציאתו היה המצוף מחובר לגוף הצוללת . שלמותו וניקיונו היחסי הביאו למסקנה שהצוללת טבועה במים בעומק מכסימלי של כ- 500 מטר ומתחת לעומק הפוטוסינטזה של כמאה מטרים. חשיבה זו הביאה לחיפושים על מדפי היבשת בחופי מצרים ויוון. הציוד המתאים לחיפושים אלו היה זמין מתחילת שנות השמונים עת החלו מבצעי החיפוש העקרים שנמשכו בארבעה עונות עד ראשית שנות התשעים.

כשלון המאמצים הללו גרמו לזניחת מבצעי החיפוש של חילות הים הישראלי והאמריקאי ופנייה לחברת "נאוטיקוס" שהתמחתה בחיפושים מסחריים במים עמוקים.

החברה הצליחה לגלות בשנת 1993 את שרידי צוללת המשא היפנית "מומי" (I-52 ) שהובילה ביוני שנת   1944 שני טונות של זהב ומאות טונות של מתכות נדירות נוספות מסינגפור הכבושה בידי היפנים. הצוללת עקפה את אפריקה במסע ארוך אל הרייך השלישי שציפה לה בכיליון עיניים בנמלי צרפת הכבושה.

האמריקאים שפיצחו את הצופן היפני והגרמני ארבו לצוללת באוקיינוס האטלנטי והטייס ג'סי טיילור הטיל ממטוס ה"אוונג'ר" שלו את הטורפדו שהטביע את הצוללת.

דייוויד ג'ורדן, מייסד חברת "נאוטיקוס" והמנכ"ל שלה הגיע עם שותפו טום דטווילר לארץ על פי הזמנת חיל הים וביצע עם צוות מומחים ישראלי תהליך מיון ובירור עובדות וגיבוש הסתברויות שבסופו התקבלה המלצה לחפש את הצוללת דקר על מסלול ההפלגה המקורי, נתיב שבו עומק המים מגיע לשלושה קילומטר.

התהליך המחשבתי המרתק שבו הגיע הצוות בהנהגתו של תא"ל גדעון רז מחיל הים הישראלי הינו דוגמא קלסית לכוחה של חשיבה יצירתית ושימוש בטכניקות הסתברותיות לקבלת החלטות בתנאי אי ודאות קשה.

יתרונם של ג'ורדן וסגנו טום דטווילר היה בהיותם משוחררים מכל דעה מוקדמת ומחויבות לתפיסה מסוימת.

במשך כשבועיים הם למדו את כל החומר שנצבר בעבר ושמעו דעות מומחים.

הם חילקו את שאלות המידע לארבע קטגוריות:

1)      שאלות שהתשובות להם ידועות.

2)      שאלות שהתשובות להם טמונות בתוך הררי החומר הכתוב.

3)      שאלות שאין להם תשובה.

4)      שאלות שיש להם תשובה אבל היא לא נמצאת בפורום ובמסמכים. דוגמא לכך הייתה שאלת השידורים המקוטעים והלא מזוהים שנקלטו בקפריסין בימים שלאחר מועד הפסקת שידורי הצוללת.

 

פתיחות הצוות לאפשרויות רבות הביאה להתפטרותו של ד"ר גיתאי מומחה הביולוגיה הימית, מהצוות.

ג'ורדן שכנע את הצוות לעסוק גם במקרים בלתי סבירים לדעתם בנימוק הבא:

למעשה, העלמות הצוללת קשורה באירוע בלתי סביר בעליל, שכן יש להניח שלכל מקרה סביר הייתה לצוות הצוללת פעולת חירום מתורגלת שהייתה מונעת אסון. יש להניח על כן שהאירוע קשור באירוע אחד או צירוף של מספר אירועים בלתי סבירים שעליהם לא הצליח הצוות להתגבר.

הנימוק הזה שיחרר את בקבוצה מקיבעונות וגרם לנכונות לבחון כל תרחיש.

הם פתחו בתהליך בניית "עץ אפשרויות" מהנקודה הידועה האחרונה של מיקום הצוללת.

לאחר שמנו את כל האפשרויות שעלו על דעתם חילקו אותם לקטגוריות על פי התוצאות שהם הניבו.

לשם כך לקחו כל תרחיש בתורו והמשיכו לפתח אותו הלאה בהנחה שהאירוע הזה, תהייה סבירותו אשר תהייה, תוליד תולדה כל שהיא מתקבלת על הדעת. כך נוצרה סידרה חדשה של תוצאות.

הם רשמו את כל הענפים המשתרגים על נייר גדול, כך שכולם רואים את התפתחות "עץ ההחלטות".

אחת השאלות המטרידות הייתה קשורה להופעת מצוף החרום של הצוללת בחוף חאן יונס. ניסוי מוקדם של הטלת מצופים לאורך המסלול הישיר של הצוללת לחיפה הראה שלאחר כמה עשרות ימים באזור קפריסין הם מגיעים לחוף רצועת עזה. עובדה זו שחררה את האנשים לשקילת אפשרויות שלא נשקלו בעבר ובעיקר את אופציית המים העמוקים שנשללה עקב הופעת המצוף.

הצוות השכיל להגיע למסקנות לוגיות שעמדו בניגוד לתחושות אינטואיטיביות ועמדות שנחקקו בעבר כאמיתות מוחלטות.

הסתברות של הימצאות במסלול הישיר הביתה קיבלה סיכוי של 70% לעומת כל האפשרויות האחרות שבעבר נחשבו כוודאיות.

עם זאת- גילויה של הצוללת שנתיים לאחר מכן במסלול החיפוש האחרון, ביום האחרון שהוקצה לחיפושים, הינו נס של ממש. אי הצלחה נוספת נמנעה ממש ברגע האחרון, ואת זה לא ניתן להסביר באופן לוגי.

 

 

תרומה לעמותה

לתרומה מקוונת לעמותת בוגרי

קצינ ים עכו, ובית הספר הימי

 בקישור זה.